יום ראשון במסלול. אתמול נחתתי בסאן דייגו ולאחר נסיעה של חמש שעות בשלושה אוטובוסים, הגעתי לקמפו, עיירה קטנה שקרובה לקצה הדרומי של השביל. עוד חצי שעה הליכה הגעתי לאתר קמפינג שממוקם חצי קמ מהגבול. כאן נתקלתי בפעם הראשונה במתנות של מלאך שביל. כשהגעתי ראיתי קבוצה של מטיילים שישבו יחד, ואחד מהם הציע לי להתכבד במנה יפה שהכין של אורז ושעועית. לאחר מכן שיחת הכרות קצרה בין מי שעדיין ער, ובשמונה וחצי כולם כבר פרשו לאוהלים. אני רק פתחתי שק שינה, והתמקמתי מתחת לאלון עתיק,עב גזע. עקב הג'ט לג התעוררתי בשתיים בבוקר, ולאחר מכן פשוט שכבתי והבטתי בכוכבים מעל. ההתרגשות לקראת ההתחלה למחרת בטח לא עזרה לי להרדם שוב.
עם אור ראשון התעוררתי ושמתי פעמי אל הגבול. הליכה קצרה באויר הבוקר הקריר הביאה אותי לשלושת העמודים שמסמנים את הקצה הדרומי של המסלול. מאחוריהם ניצבה חומת הגבול החדשה, מפלצת מעמודי פלדה בגובה חמש מטר או יותר שנמשכה מאופק לאופק.
חזרתי למחנה, מילאתי מים ויצאתי לדרך. באויר הבוקר הקריר הכל הרגיש מושלם. התיק היה קל ונח בנוחות על כתפי. היה לי ברור שהתחושה תחלוף, אבל בינתיים נהניתי מהתנועה הקלה והזורמת. ההליכה היתה על שביל חולי ונעים, שהתפתל לו בין סלעי גרניט ואינספור צמחים. זהו אמנם מדבר, אבל מדבר גבוה, והכל מכוסה צמחיה, וכרגע עדיין יש פריחה בכל מקום, בשפע של צבעים. מדי פעם חלפתי על ארנבון או סנאי, ואינספור לטאות.
החום גבר לאיטו, ובהדרגה נעלמה גם הרגשת הקלילות. התיק נהיה כבד, למרות ששתיתי מהמים, הכתפיים כאבו, הרגליים התקשו לצעוד, והצעידה התחלפה לזחילה. כמובן שלא עזרו חוסר השינה, החום והקרינה החזקה, וגם העובדה שבשבועות שקדמו לנסיעה הייתי עסוק בסידורים אחרונים ופחות התאמנתי. מצאתי את עצמי מחפש נקודת צל לרבוץ בה כל קילומטר, וגם פחות. עם שקיעה הגעתי לאתר הקמפינג שבאגם מורנה, וממש עם חשיכה פרשתי שוב את שק השינה על האדמה הרכה והנעימה.
זאת לאחר ארוחת ערב בחנות המקומית שכללה מיץ תפוזים, יוגורט עם בננה טריה, ובעיקר חבילה שלמה של גלידת בן וג'רי, שנאכלה כמובן בגלל החלבונים שהיא סיפקה.
בתשע כבר היה כל המחנה חשוך, ואני, כמו שאר ההולכים ישנו שנת ישרים.
תם היום הראשון של ההרפתקה הזאת שחיכיתי לה הרבה זמן. נתקלתי בכל התופעות שצפיתי להן, החל מהתעלות ותחושת חיבור עמוקה, ועד לעייפות ותשישות שבאו בעקבותיהן.
RSS Feed
