הנעלה לריצה יחפה
סקירה של אפשרויות הנעלה לריצה יחפה וכמעט יחפה
ריצה – פעולה בסיסית אותה ביצעו אבותינו ואבות אבותינו כחלק משגרת היום יום שלהם – לצורך ציד או לצורך מעבר ממקום למקום במהירות. עם השנים הלכו בני אדם והשתכללו, והריצה נשכחה לעיתים מחיינו. אך הדחף, הצורך, נשאר מוטבע עמוק בגנים שלנו, וכיום אנו נוכחים בפופולאריות הגוברת של ספורט זה. יעידו על כך המוני האנשים שמבצעים ג'וגינג נינוח ליד ביתם לפנות ערב, כמו גם האלפים ואף מאות אלפים שמשתתפים בתחרויות מסודרות – מריצות לקילומטר או שניים ועד לרצי מרתון ורצי אולטרה מרתונים – אותן ריצות של 60, 100 ואף 160 ק"מ רצופים. עם התרבות הרצים, השתפרה לכאורה גם הטכנולוגיה ויצאו לשוק נעליים עם רפידות ובולמי זעזועים יותר ויותר מתוחכמים. אך לאחרונה התהפך הגלגל, ויותר ויותר מחקרים ומאמנים, כמו גם רצים פשוטים, גילו ש"פחות הוא יותר" וחזרו לרוץ יחפים או "כמעט יחפים", עם נעליים מינימליסטיות ביותר. זאת לא רק בשביל התחושה של קירבה לאדמה, אלא גם, ואולי בעיקר בכדי לרוץ בצורה בריאה ויעילה יותר.
אז מה ינעל הרץ היחף? לכאורה שאלה טריוויאלית – כי הרי ברור שרץ יחף כשמו כן הוא – יחף, ללא נעליים או סנדלים שיכבידו על רגליו ויפרידו בינו לבין האדמה. ואכן, במקרים רבים זאת היא האופציה המועדפת. כאשר האדמה רכה ומלטפת אין כמו ללכת או לרוץ יחפים. המגע הישיר עוזר לנו ללכת בצורה הנכונה ביותר, ומאפשר לנו, אם נרצה לבדוק את הטכניקה שלנו, כך שהרגל תונח בצורה המדוייקת ביותר. ביליתי ימים רבים בהליכה באחו אלפיני, עם דשא רך, הן באירופה והן בטורקיה, בהם היה פשוט תענוג לשוטט כך. עם הזמן והתרגול, הרגל גם מתקשחת, ואפשר גם לטייל או לרוץ יחף בתנאים קשים יותר. דווקא המדבר, עם שפע האבנים, אך מיעוט הקוצים הוא מקום אידיאלי לנסות ולהסתובב בו ללא שכבה שתפריד בינינו לבין הקרקע.
כאמור, כל עוד אין יותר מדי קוצים בסביבה, הרי שניתן להיות יחפים בקלות יחסית. הבעיה מתחילה כאשר אנו רוצים ללכת או לרוץ באזור הים התיכוני, שם במשך חלק ניכר מהשנה יש מגוון לא מבוטל של קוצים המחכים בקוצר רוח להנעץ ברגליו של היחפן – כרבולת מצויה (שלא בכדי זכתה בכינוי "עקת היחפנים"), תלתן, כפתורי חולות ועוד ועוד. השלב הבא, מעבר לריצה יחפה טהורה, הינו לדעתי שימוש בסנדלים מינימליסטיות, כדוגמת סנדלי ההוארצ'י (Huarache) של בני שבט ה Tarahamura המקסיקניים, שזכו לפרסום בספר "נולדו לרוץ" (Born to Run). סנדלים אלו, המורכבות רק מסוליה דקה, ושרוך המחזיק את הרגל, מאפשרים לנו לשים חיץ בין הרגל לקוצים שעל הקרקע, ועם זאת להרגיש את הקרקע, כמו גם את האויר שמסביבנו, בצורה מירבית. סנדלי הוארצ'י ניתן לייצר לבד על ידי שימוש בסוליה ישנה שהופרדה מנעל (בתנאי שהסוליה היא אכן שטוחה לחלוטין), או מחתיכת גומי או צמיג ישן. ניתן גם להשתמש בסוליה מיוחדת של Vibram, הנמכרת כחלק מקיט על ידי מספר חובבים נלהבים. הקשירה הקלאסית של הנעל, כפי שהיא מבוצעת על ידי בני הטראהמורה הינה סביב הקרסול. שיטה זו הינה יציבה מאד, אך דורשת זמן וסבלנות לקשירה, בייחוד אם אנו מתכוונים לנעול ולפשוט את הסנדלים חליפות. ניתן להתגבר על מכשול זה על ידי שימוש בשיטות אחרות שפותחו על ידי חובבי הוארצ'י שונים. אני אישית עברתי לשיטה שכזאת, ועדיין קיבלתי מספיק יציבות והחזקה של הרגל, המאפשרות לי מחד גיסא ללכת יום שלם או לרוץ שעות רבות איתן, ומאידך גיסא לנעול ולפשוט את הסנדל במספר שניות, ללא צורך בקשירה והתרה של הרצועות. אם נקנה סוליה של ויברם, הרי שאלה באים בשני עוביים – 4 ו 6 מ"מ. אני אישית מעדיף את הסוליה הדקה, אך במקרה כזה, אין ספק שתרגישו הרבה יותר כל אבן ואבן שתדרכו עליה, בייחוד בזמן ריצה על דרכי כורכר. כמו בכל דבר, אם רצונכם לרוץ בסנדלי הוארצ'י, כדאי לקחת את הזמן והן ללמוד איך לנוע איתן בצורה נכונה, וכן לבנות בהדרגה את המרחק שאנו עוברים איתן. עם זאת, לאחר שנעבור את שלב הלימוד, בהחלט ניתן לעבור איתן מרחקים מכובדים ביותר – כפי שהוכיחו בני הטראהמורה שהצליחו לנצח אולטרה מרתונים הרריים של 160 ק"מ כאשר רק ההוארצ'י לרגליהן. עם זאת, מנסיוני האישי, קיימת בעיה גדולה אחת גדלוה איתן – ברגע שהמשטח שמתחת לרגל מתרטב, הרי שהרגל מתחילה לנוע לכל עבר, ונהיה מאד (מאד) קשה לנוע איתן מבלי שהרגל תנוע לכל כיוון מלבד זה שאנו מעוניינים בו. בעיה זו מתרחשת בעיקר כאשר אנו נעים באזור רטוב – בגשם כמובן, אך גם בשדה ירוק עם עלים רטובים מטל. היא גם עשויה להתרחש במידה פחותה ביום קיץ חם, כאשר הרגל מזיעה אל מול הפלסטיק של הסנדל. בעיה זו יכולה להפתר במידה כלשהי על ידי הדבקת שכבת זמש על הסוליה המקורית – אך כאן אנו כבר מתרחקים מהמקור הפשוט. בעיה אפשרית נוספת הינה הליכה על אדמה חמה, ובייחוד אספלט בקיץ. במקרה זה נגלה שהעובי הדק של הסוליה מעביר את החום של הקרקע אל כפות הרגליים.
באם החלטנו שסנדלים הן יותר מדי מינימליסטיות עבורנו, או באם כוונתנו לנוע בתנאים רטובים, הרי שנאלץ לעבור לתנועה עם סוג כלשהו של נעליים. הנעל הכי בסיסית הינה מן הסתם המוקסין – שיטה שנמצאת בשימוש מזה עשרות אלפי שנה, אם לא יותר. כאן הכוונה כמובן למוקסינים כפי שנעלו אותן אבות אבותינו – נעליים התפורות מעור, כולל סוליה מעור. נעליים כאלו צריך לרוב לתפור לבד, בכדי להגיע לנעל הדוקה מספיק שתחזיק את הרגל לריצות או הליכות ארוכות. קיימות דוגמאות לרוב לצורת התפירה, ולא מעטות מהן ניתן כיום למצוא באינטרנט. תפירה בסיסית של מוקסין, גם לאדם לא מנוסה, אורכת שעות בודדות, ונותנת, מלבד התוצאה הסופית של נעל, גם את ההנאה שבעשיה. את המוקסין ניתן לעשות מעור של פרה, וניתן גם להזמין עורות רכים ומפנקים יותר (כגון זה של אייל) דרך האינטרנט. יתרונו של המוקסין הינו במגע המאד קרוב עם הקרקע, כמו גם בשקט שבהליכה. מצד שני – עור הינו כמובן יותר עדין מסוליית פלסטיק, כך שגם נרגיש את האבנים יותר, וגם נגלה שהסוליה מתבלה מהר יותר.
באם החלטנו ללכת על פתרונות מוכנים, הרי שכיום קיימות יותר ויותר חברות המציעות נעליים שמדמות, ברמות שונות של קירבה, ריצה יחפה. הפופולרית ביותר בתחום זי הינה כנראה ה Vibram Five Finger (VFF) שפרצה לשוק בשנת 2007, וזוכה מאז להכרה ותפוצה הולכים וגוברים. נעל זו, המזכירה כפפה, הינה מינימליסטית ביותר, ועם זאת נותנת תחושת החזקה טובה לרגל – שלא לדבר על האפקט האופנתי – אין ספק שתקבלו הערות לרוב כאשר תסתובבו איתן. מאז הופיעה הדגם הראשון, זוכה ה VFF להצלחה כבירה, ומאז הופיעו מספר דגמים שונים, המתאימים לדרישות השונות של הקהל. מלבד הדגם הקלאסי, קיימים היום כבר כעשרה דגמים שונים, שמתאימים לשימושים שונים. מבלי לבצע סקר מדוקדק על מידת הפופלריות, ניתן לומר שה KSO זוכה לפופולריות רבה בין הרצים, בזכות יכולת ההחזקה הטובה של הרגל, והנוחות של הריצה עם נעל זו. בתנאים יותר קשים – מבחינת הרטיבות או כמות האבנים, הרי שה KSO Trek הינה מבודדת אף יותר מתלאות הדרך ומזג האויר. כאשר עברתי לרוץ עם נעלי KSO לאחר ריצה עם סנדלים, הרי שהיה לי ממש תענוג לרוץ על דרכי כורכר, כמו גם בשדות, ולא להרגיש (כמעט) את האבנים והקוצים. לרוב האנשים, שרגילים לרוץ בנעליים מרופדות המעבר הינו קשה יותר, ודורש תרגול והתמדה. עם זאת, אם נזכור את הכלל המטיילים הישן שכל ק"ג על ברגל שווה בהשפעתו לחמישה ק"ג נוספים על הגב, הרי שנראה שלנעלי הוארצ'י או VFF, השוקלים פחות מ 150 גרם לנעל, יש יתרון רב על מעלי ריצה רגילות, אשר גם כשהן מוכרזות כקלות במיוחד, שוקלים לרוב בסביבות 400 גרם לנעל. גם ההליכה שלנו משתנה, וכפי שאפשר לראות בצורה יפה בתמונה של הליכה בדיונות, הרי שאנו מוציאים הרבה פחות אנרגיה על כל צעד וצעד, וכמעט ואין מבחינים בעקבות של הפסיעה ב VFF. בעיה שקיימת ב VFF הינה ריצה בתנאי גשם או רטיבות. הנעל מתרטבת כאשר היא רק מריחה טיפת גשם – אך, מצד שני, היא ממשיכה להחזיק את הרגל היטב, ולפחות כל עוד אנו הולכים, הרי שמניסיוני האישי לא היתה לי בעיה ללכת יום שלם בגשם. כמו תמיד – זהו עניין של הרגל והגדרה של סף הנוחות. אציין רק שרוב נעלי הריצה בנויות כיום כך השהמים נכנסים ויוצאים מהנעל ולא מצטברים בתוכה. זו השיטה המומלצת גם על ידי לא מעט טיילים ותיקים להליכה בתנאי רטיבות. למקרה הצורך, ניתן גם לרכוש גרביים מיוחדות המתאימות ל VFF.
באם החלטנו להשאיר בצד את הפתרונות הפחות קונבנציונליים, ולנעול נעליים שעדיין מזכירות נעלי ריצה, הרי שיש יותר ויותר אופציות למצוא נעלי ריצה מינימליסטיות, שנותנות תמיכה בסיסית בלבד לרגל, אך גם מאפשרות לרוץ נכון יותר, ועם פחות משקל על הרגל. חלק מהנעליים האלו מיוצרות על ידי חברות שמתמחות בתחום זה, כגון Altra או Feelmax. עם התפתחות המודעות, כמו גם האופנתיות של ריצה יחפה או מינימליסטית, הרי שגם חברות נעלי הריצה הגדולות התחילו להכנס לנישה זו. התחילה בכך חברת נייק, עם ה Nike Free, שאמורה לדמות ריצה יחפה. נעל זו נותנת חופש לכף הרגל, אך עדיין כוללת עקב שמשפיע על צורת הריצה. עם השנים נכנסו גם שאר החברות לשוק זה, וכיום ניתן למצוא נעלי ריצה כאלו במגוון הולך וגדל.
ולסיום – נזכיר שמעבר לנעל זו או אחרת, הכי חשוב הינו פשוט לצאת לטבע, עם נעליים או בלעדיהן, להנות מהנוף, מהאויר, ומתחושת התנועה של הגוף, ולתת ליכולת התנועה הטבעית שלנו לבוא לידי ביטוי. אנשים הרי רצים והולכים כבר מאות אלפי שנים, אם לא יותר. אם רק נקשיב לגוף, נוכל לרוץ וללכת ולהנות מהעולם, כפי שהוא.
אז מה ינעל הרץ היחף? לכאורה שאלה טריוויאלית – כי הרי ברור שרץ יחף כשמו כן הוא – יחף, ללא נעליים או סנדלים שיכבידו על רגליו ויפרידו בינו לבין האדמה. ואכן, במקרים רבים זאת היא האופציה המועדפת. כאשר האדמה רכה ומלטפת אין כמו ללכת או לרוץ יחפים. המגע הישיר עוזר לנו ללכת בצורה הנכונה ביותר, ומאפשר לנו, אם נרצה לבדוק את הטכניקה שלנו, כך שהרגל תונח בצורה המדוייקת ביותר. ביליתי ימים רבים בהליכה באחו אלפיני, עם דשא רך, הן באירופה והן בטורקיה, בהם היה פשוט תענוג לשוטט כך. עם הזמן והתרגול, הרגל גם מתקשחת, ואפשר גם לטייל או לרוץ יחף בתנאים קשים יותר. דווקא המדבר, עם שפע האבנים, אך מיעוט הקוצים הוא מקום אידיאלי לנסות ולהסתובב בו ללא שכבה שתפריד בינינו לבין הקרקע.
כאמור, כל עוד אין יותר מדי קוצים בסביבה, הרי שניתן להיות יחפים בקלות יחסית. הבעיה מתחילה כאשר אנו רוצים ללכת או לרוץ באזור הים התיכוני, שם במשך חלק ניכר מהשנה יש מגוון לא מבוטל של קוצים המחכים בקוצר רוח להנעץ ברגליו של היחפן – כרבולת מצויה (שלא בכדי זכתה בכינוי "עקת היחפנים"), תלתן, כפתורי חולות ועוד ועוד. השלב הבא, מעבר לריצה יחפה טהורה, הינו לדעתי שימוש בסנדלים מינימליסטיות, כדוגמת סנדלי ההוארצ'י (Huarache) של בני שבט ה Tarahamura המקסיקניים, שזכו לפרסום בספר "נולדו לרוץ" (Born to Run). סנדלים אלו, המורכבות רק מסוליה דקה, ושרוך המחזיק את הרגל, מאפשרים לנו לשים חיץ בין הרגל לקוצים שעל הקרקע, ועם זאת להרגיש את הקרקע, כמו גם את האויר שמסביבנו, בצורה מירבית. סנדלי הוארצ'י ניתן לייצר לבד על ידי שימוש בסוליה ישנה שהופרדה מנעל (בתנאי שהסוליה היא אכן שטוחה לחלוטין), או מחתיכת גומי או צמיג ישן. ניתן גם להשתמש בסוליה מיוחדת של Vibram, הנמכרת כחלק מקיט על ידי מספר חובבים נלהבים. הקשירה הקלאסית של הנעל, כפי שהיא מבוצעת על ידי בני הטראהמורה הינה סביב הקרסול. שיטה זו הינה יציבה מאד, אך דורשת זמן וסבלנות לקשירה, בייחוד אם אנו מתכוונים לנעול ולפשוט את הסנדלים חליפות. ניתן להתגבר על מכשול זה על ידי שימוש בשיטות אחרות שפותחו על ידי חובבי הוארצ'י שונים. אני אישית עברתי לשיטה שכזאת, ועדיין קיבלתי מספיק יציבות והחזקה של הרגל, המאפשרות לי מחד גיסא ללכת יום שלם או לרוץ שעות רבות איתן, ומאידך גיסא לנעול ולפשוט את הסנדל במספר שניות, ללא צורך בקשירה והתרה של הרצועות. אם נקנה סוליה של ויברם, הרי שאלה באים בשני עוביים – 4 ו 6 מ"מ. אני אישית מעדיף את הסוליה הדקה, אך במקרה כזה, אין ספק שתרגישו הרבה יותר כל אבן ואבן שתדרכו עליה, בייחוד בזמן ריצה על דרכי כורכר. כמו בכל דבר, אם רצונכם לרוץ בסנדלי הוארצ'י, כדאי לקחת את הזמן והן ללמוד איך לנוע איתן בצורה נכונה, וכן לבנות בהדרגה את המרחק שאנו עוברים איתן. עם זאת, לאחר שנעבור את שלב הלימוד, בהחלט ניתן לעבור איתן מרחקים מכובדים ביותר – כפי שהוכיחו בני הטראהמורה שהצליחו לנצח אולטרה מרתונים הרריים של 160 ק"מ כאשר רק ההוארצ'י לרגליהן. עם זאת, מנסיוני האישי, קיימת בעיה גדולה אחת גדלוה איתן – ברגע שהמשטח שמתחת לרגל מתרטב, הרי שהרגל מתחילה לנוע לכל עבר, ונהיה מאד (מאד) קשה לנוע איתן מבלי שהרגל תנוע לכל כיוון מלבד זה שאנו מעוניינים בו. בעיה זו מתרחשת בעיקר כאשר אנו נעים באזור רטוב – בגשם כמובן, אך גם בשדה ירוק עם עלים רטובים מטל. היא גם עשויה להתרחש במידה פחותה ביום קיץ חם, כאשר הרגל מזיעה אל מול הפלסטיק של הסנדל. בעיה זו יכולה להפתר במידה כלשהי על ידי הדבקת שכבת זמש על הסוליה המקורית – אך כאן אנו כבר מתרחקים מהמקור הפשוט. בעיה אפשרית נוספת הינה הליכה על אדמה חמה, ובייחוד אספלט בקיץ. במקרה זה נגלה שהעובי הדק של הסוליה מעביר את החום של הקרקע אל כפות הרגליים.
באם החלטנו שסנדלים הן יותר מדי מינימליסטיות עבורנו, או באם כוונתנו לנוע בתנאים רטובים, הרי שנאלץ לעבור לתנועה עם סוג כלשהו של נעליים. הנעל הכי בסיסית הינה מן הסתם המוקסין – שיטה שנמצאת בשימוש מזה עשרות אלפי שנה, אם לא יותר. כאן הכוונה כמובן למוקסינים כפי שנעלו אותן אבות אבותינו – נעליים התפורות מעור, כולל סוליה מעור. נעליים כאלו צריך לרוב לתפור לבד, בכדי להגיע לנעל הדוקה מספיק שתחזיק את הרגל לריצות או הליכות ארוכות. קיימות דוגמאות לרוב לצורת התפירה, ולא מעטות מהן ניתן כיום למצוא באינטרנט. תפירה בסיסית של מוקסין, גם לאדם לא מנוסה, אורכת שעות בודדות, ונותנת, מלבד התוצאה הסופית של נעל, גם את ההנאה שבעשיה. את המוקסין ניתן לעשות מעור של פרה, וניתן גם להזמין עורות רכים ומפנקים יותר (כגון זה של אייל) דרך האינטרנט. יתרונו של המוקסין הינו במגע המאד קרוב עם הקרקע, כמו גם בשקט שבהליכה. מצד שני – עור הינו כמובן יותר עדין מסוליית פלסטיק, כך שגם נרגיש את האבנים יותר, וגם נגלה שהסוליה מתבלה מהר יותר.
באם החלטנו ללכת על פתרונות מוכנים, הרי שכיום קיימות יותר ויותר חברות המציעות נעליים שמדמות, ברמות שונות של קירבה, ריצה יחפה. הפופולרית ביותר בתחום זי הינה כנראה ה Vibram Five Finger (VFF) שפרצה לשוק בשנת 2007, וזוכה מאז להכרה ותפוצה הולכים וגוברים. נעל זו, המזכירה כפפה, הינה מינימליסטית ביותר, ועם זאת נותנת תחושת החזקה טובה לרגל – שלא לדבר על האפקט האופנתי – אין ספק שתקבלו הערות לרוב כאשר תסתובבו איתן. מאז הופיעה הדגם הראשון, זוכה ה VFF להצלחה כבירה, ומאז הופיעו מספר דגמים שונים, המתאימים לדרישות השונות של הקהל. מלבד הדגם הקלאסי, קיימים היום כבר כעשרה דגמים שונים, שמתאימים לשימושים שונים. מבלי לבצע סקר מדוקדק על מידת הפופלריות, ניתן לומר שה KSO זוכה לפופולריות רבה בין הרצים, בזכות יכולת ההחזקה הטובה של הרגל, והנוחות של הריצה עם נעל זו. בתנאים יותר קשים – מבחינת הרטיבות או כמות האבנים, הרי שה KSO Trek הינה מבודדת אף יותר מתלאות הדרך ומזג האויר. כאשר עברתי לרוץ עם נעלי KSO לאחר ריצה עם סנדלים, הרי שהיה לי ממש תענוג לרוץ על דרכי כורכר, כמו גם בשדות, ולא להרגיש (כמעט) את האבנים והקוצים. לרוב האנשים, שרגילים לרוץ בנעליים מרופדות המעבר הינו קשה יותר, ודורש תרגול והתמדה. עם זאת, אם נזכור את הכלל המטיילים הישן שכל ק"ג על ברגל שווה בהשפעתו לחמישה ק"ג נוספים על הגב, הרי שנראה שלנעלי הוארצ'י או VFF, השוקלים פחות מ 150 גרם לנעל, יש יתרון רב על מעלי ריצה רגילות, אשר גם כשהן מוכרזות כקלות במיוחד, שוקלים לרוב בסביבות 400 גרם לנעל. גם ההליכה שלנו משתנה, וכפי שאפשר לראות בצורה יפה בתמונה של הליכה בדיונות, הרי שאנו מוציאים הרבה פחות אנרגיה על כל צעד וצעד, וכמעט ואין מבחינים בעקבות של הפסיעה ב VFF. בעיה שקיימת ב VFF הינה ריצה בתנאי גשם או רטיבות. הנעל מתרטבת כאשר היא רק מריחה טיפת גשם – אך, מצד שני, היא ממשיכה להחזיק את הרגל היטב, ולפחות כל עוד אנו הולכים, הרי שמניסיוני האישי לא היתה לי בעיה ללכת יום שלם בגשם. כמו תמיד – זהו עניין של הרגל והגדרה של סף הנוחות. אציין רק שרוב נעלי הריצה בנויות כיום כך השהמים נכנסים ויוצאים מהנעל ולא מצטברים בתוכה. זו השיטה המומלצת גם על ידי לא מעט טיילים ותיקים להליכה בתנאי רטיבות. למקרה הצורך, ניתן גם לרכוש גרביים מיוחדות המתאימות ל VFF.
באם החלטנו להשאיר בצד את הפתרונות הפחות קונבנציונליים, ולנעול נעליים שעדיין מזכירות נעלי ריצה, הרי שיש יותר ויותר אופציות למצוא נעלי ריצה מינימליסטיות, שנותנות תמיכה בסיסית בלבד לרגל, אך גם מאפשרות לרוץ נכון יותר, ועם פחות משקל על הרגל. חלק מהנעליים האלו מיוצרות על ידי חברות שמתמחות בתחום זה, כגון Altra או Feelmax. עם התפתחות המודעות, כמו גם האופנתיות של ריצה יחפה או מינימליסטית, הרי שגם חברות נעלי הריצה הגדולות התחילו להכנס לנישה זו. התחילה בכך חברת נייק, עם ה Nike Free, שאמורה לדמות ריצה יחפה. נעל זו נותנת חופש לכף הרגל, אך עדיין כוללת עקב שמשפיע על צורת הריצה. עם השנים נכנסו גם שאר החברות לשוק זה, וכיום ניתן למצוא נעלי ריצה כאלו במגוון הולך וגדל.
ולסיום – נזכיר שמעבר לנעל זו או אחרת, הכי חשוב הינו פשוט לצאת לטבע, עם נעליים או בלעדיהן, להנות מהנוף, מהאויר, ומתחושת התנועה של הגוף, ולתת ליכולת התנועה הטבעית שלנו לבוא לידי ביטוי. אנשים הרי רצים והולכים כבר מאות אלפי שנים, אם לא יותר. אם רק נקשיב לגוף, נוכל לרוץ וללכת ולהנות מהעולם, כפי שהוא.