לאדאק - מסע אל גג העולם
הדרך ארוכה היא...
באוגוסט 2010, יצאנו, חדוה בת זוגי, ואני למסע אל חבל לדאק שבצפון הודו.את ההחלטה על המסע קיבלנו, שלא כהרגלנו, זמן רב מראש – כבר בפברואר החלטנו שנסע ל"אנשהו" בהודו בקיץ. סקירה קצרצרה ביותר גילתה את הידוע זה מכבר – שהודו בקיץ נמצאת כולה תחת השפעת ענני המונסון, המביאים גשמים סוערים לכל מקום – למעט אזור לדאק שבצפון, הנמצא מעבר לרכס הרי ההימליה. ההרים הגבוהים, שמתנשאים לגובה של 6 ק"מ, מצליחים לחסום לרוב את ענני המונסון, ויוצרים מדבר בצל גשם – הדומה (להבדיל) למדבר יהודה. אמנם מעט עננים מצליחים מדי פעם לחדור, אך עדיין, הסטטיסטיקות הראו על 12 מ"מ גשם בלבד בכל חודש אוגוסט (החודש ה"גשום") – הרבה פחות אפילו מאשר בנגב בחורף.
עיון קצת יותר מדוקדק העלה סימני שאלה מסויימים לגבי הנחה אופטימית זו – סיפורים שונים על שטפונות הפוקדים בשנים האחרונות גם את חבל ארץ שחון זה. אך, באופטימיות ראויה לשבח בחרנו להתעלם מכל אלו, בייחוד לאור העובדה שלא היו לנו ברירות רבות אחרות. טלפון למכר בהודו, המתגורר סמוך למקורות הגנגס (יעד אחר עליו חשבנו) הבהיר לנו שמזה שבוע יורד שם גשם מדי יום ביומו, ללא שינוי משמעותי הניכר באופק.
ב 4 לאוגוסט נחתנו בדלהי ליום גשום, חם ועגמומי. אספנו את התיקים, ופתחנו במירוץ היסטרי לכיוון שדה התעופה המקומי. השדה – אשר עד לפני כשנתיים היה דומה יותר לתחנת רכבת מהתקופה הקולוניאלית עבר לאחרונה שדרוג רציני, ואנו נתקלנו באולמות מרווחים, אינטרנט אלחוטי, לוחות אלקטרוניים – ומערכת כריזה בלתי מובנת לחלוטין, בה מודיעים באנגלית במבטא הודי כבד הודעות סתומות למיניהן. שעה מורטת עצבים עד שהתקבל אישור שאנו אכן ממריאים – והנה אנו בדרכנו. הטיסה עברה תחילה מעל המישורים הנרחבים של צפון הודו, ואז פנתה צפונה וחצתה את רכסי ההימלאיה. אמנם ההרים כאן אינם מגיעים לגבהים של נפאל, אך עדיין זכינו לראות, צצים בינות לעננים, פסגות מושלגות, קרחונים ונהרות כבירים. שעת טיסה אחת, והנה נחתנו במדבר של לדאק – מרחק 5 ימי נסיעה מפרכת במכונית.
עיון קצת יותר מדוקדק העלה סימני שאלה מסויימים לגבי הנחה אופטימית זו – סיפורים שונים על שטפונות הפוקדים בשנים האחרונות גם את חבל ארץ שחון זה. אך, באופטימיות ראויה לשבח בחרנו להתעלם מכל אלו, בייחוד לאור העובדה שלא היו לנו ברירות רבות אחרות. טלפון למכר בהודו, המתגורר סמוך למקורות הגנגס (יעד אחר עליו חשבנו) הבהיר לנו שמזה שבוע יורד שם גשם מדי יום ביומו, ללא שינוי משמעותי הניכר באופק.
ב 4 לאוגוסט נחתנו בדלהי ליום גשום, חם ועגמומי. אספנו את התיקים, ופתחנו במירוץ היסטרי לכיוון שדה התעופה המקומי. השדה – אשר עד לפני כשנתיים היה דומה יותר לתחנת רכבת מהתקופה הקולוניאלית עבר לאחרונה שדרוג רציני, ואנו נתקלנו באולמות מרווחים, אינטרנט אלחוטי, לוחות אלקטרוניים – ומערכת כריזה בלתי מובנת לחלוטין, בה מודיעים באנגלית במבטא הודי כבד הודעות סתומות למיניהן. שעה מורטת עצבים עד שהתקבל אישור שאנו אכן ממריאים – והנה אנו בדרכנו. הטיסה עברה תחילה מעל המישורים הנרחבים של צפון הודו, ואז פנתה צפונה וחצתה את רכסי ההימלאיה. אמנם ההרים כאן אינם מגיעים לגבהים של נפאל, אך עדיין זכינו לראות, צצים בינות לעננים, פסגות מושלגות, קרחונים ונהרות כבירים. שעת טיסה אחת, והנה נחתנו במדבר של לדאק – מרחק 5 ימי נסיעה מפרכת במכונית.
אל העיר ההומה...
המדבר הגבוה קידם את פנינו – הרי גרניט קרחים, עם ערוצים רחבים אך יבשים החותכים להם את דרכם בואכה נהר האינדוס הגדול, החוצה בזרם חום עכור ושוצף את המישור. ברקע – פסגות מושלגות של 6 ק"מ גובה, ובפתחי הנחלים – איים ירוקים של חקלאות וישובים קטנים ניצבים לצידם. לה עצמה – בירת החבל והעיר הגדולה, שוכנת בגובה 3500 מטר, ומכילה כ 25,000 מ 110,000 תושבי החבל. למרות היותה עיר קטנה, הרי שעדיין ניכרים בה השפעות ה"קידמה" –זיהום אויר ומכוניות לרוב, קבצנים ברחובות, ושכונות עוני שצצות ומתרחבות. ועם כל זאת עדיין מצליחה העיר לשמור על צביונה הישן – לדאק הינה שריד לממלכה טיבטית, שנכבשה במאה ה 18 על ידי שליטיה המוסלמים של קשמיר השכנה. למרות היותה חלק קטן מתוך 10 מיליון תושביה של קשמיר, הרי שהיא מצליחה, גם אם במאמצים, לשמור על צביונה הבודהיסטי. העיר, כמו החבל כולו, מלאים במקדשים בודהיסטים. נזירים מסתובבים בכל מקום בבגדיהם האדומים – צהובים, גלגלי תפילה מסתובבים בכל מקום, מי גדולים ומי קטנים, ומעל לכל זה – שוררת תחושה של שמחה, של שלווה, שגורמת לאנשים לחייך בכל אשר תפנה.
בעקבות המלצות של חברים, החלטנו להתמקם בכפר צ'נגספה, הממוקם קצת מעל העיר עצמה, אך במרחק הליכה סביר, שמאפשר לעשות התעמלות קלה בכל ביקור בעיר. עקרונית, קובעים כללי ההתאקלמות לגובה שברגע שעוברים את קו של 3 ק"מ, יש להקפיד לא לעלות יותר מ 300 מטר ביום. מכיוון שלה עצמה נמצאת בגובה 3500 מטר, הרי שקצת קשה ליישם את הכלל הזה כלשונו, אך לחילופין מומלץ מאד ביומיים הראשונים להיות במנוחה מוחלטת, ולהקפיד לשתות הרבה מים – פעולה שעוזרת רבות להתאקלמות. החדר במלון שלנו היה חדר לדאקי טיפוסי – 2 קירות שהם כולם חלונות הפונים בכיוון דרומי, כך שיקבלו מכסימום שמש בחורף הלדאקי הקפוא. בינתיים היו אמנם ימים חמימים ונעימים, אך אנו נהנינו ממראהו של רכס ההרים הלבן שנפרש מולנו, בגובה של 6 ק"מ. לאחר יומיים של מנוחה, משולבת עם טיולים קלילים בעיר, וביקור במסעדות המקומיות, הרגשנו מוכנים לעבור לטיולים קצת יותר ארוכים, כהכנה לטרקים שתכננו לעשות בהמשך. מכיוון שעדיין היינו בתהליך ההתאקלמות, הרי שהתכוונו לקחת טקסי למשך היום, ולהסתובב קצת בין המנזרים הרבים הפזורים בסביבה. מנזרים אלו דומים בצורתם למנזרים הטיבטיים, אך להבדיל מהם, הינם עדיין פעילים ושוקקי חיים. ברור קצר גילה לנו שהכביש מערבה, לכיוון קשמיר, נחסם במשך היום האחרון, ובהתאם לזאת החלטנו לפנות למנזרים שממזרח, במעלה האינדוס.
בעקבות המלצות של חברים, החלטנו להתמקם בכפר צ'נגספה, הממוקם קצת מעל העיר עצמה, אך במרחק הליכה סביר, שמאפשר לעשות התעמלות קלה בכל ביקור בעיר. עקרונית, קובעים כללי ההתאקלמות לגובה שברגע שעוברים את קו של 3 ק"מ, יש להקפיד לא לעלות יותר מ 300 מטר ביום. מכיוון שלה עצמה נמצאת בגובה 3500 מטר, הרי שקצת קשה ליישם את הכלל הזה כלשונו, אך לחילופין מומלץ מאד ביומיים הראשונים להיות במנוחה מוחלטת, ולהקפיד לשתות הרבה מים – פעולה שעוזרת רבות להתאקלמות. החדר במלון שלנו היה חדר לדאקי טיפוסי – 2 קירות שהם כולם חלונות הפונים בכיוון דרומי, כך שיקבלו מכסימום שמש בחורף הלדאקי הקפוא. בינתיים היו אמנם ימים חמימים ונעימים, אך אנו נהנינו ממראהו של רכס ההרים הלבן שנפרש מולנו, בגובה של 6 ק"מ. לאחר יומיים של מנוחה, משולבת עם טיולים קלילים בעיר, וביקור במסעדות המקומיות, הרגשנו מוכנים לעבור לטיולים קצת יותר ארוכים, כהכנה לטרקים שתכננו לעשות בהמשך. מכיוון שעדיין היינו בתהליך ההתאקלמות, הרי שהתכוונו לקחת טקסי למשך היום, ולהסתובב קצת בין המנזרים הרבים הפזורים בסביבה. מנזרים אלו דומים בצורתם למנזרים הטיבטיים, אך להבדיל מהם, הינם עדיין פעילים ושוקקי חיים. ברור קצר גילה לנו שהכביש מערבה, לכיוון קשמיר, נחסם במשך היום האחרון, ובהתאם לזאת החלטנו לפנות למנזרים שממזרח, במעלה האינדוס.
הפתעה!
ש למחרת בבוקר הגענו לנקודת המפגש היעודה בשעה שמונה. עוד כמה זרים עמדו לידנו, ממתינים כל אחד למונית שתיקח אותו ליעדו. כאשר הסוכן איתו קבענו לא הופיע, לא הופתענו במיוחד. ותיקי המזרח שכמותנו, הבנו מייד שאנו נתקלים בתרבות הזמן ההודית. אולם לאחר חצי שעה בה לא הופיע ולו רמז למונית, ניסינו בכל זאת לברר מה קורה. פנינו לאשתו של סוכן הנסיעות. תשובתה היתה ש"יש בעיה בשוק". הבנו מזה שכנראה נגמרו העגבניות בבית, או שמא הוא הלך להחליף דולרים אצל החלפן הראשי. אך, לאט לאט, החלו להגיע פירורי מידע על שיטפון ענק שגרם לאסון רב מימדים באזור השוק. נזכרנו בסופה בה צפינו מחלון חדרנו בליל אמש – מופע ברקים מרהיב שנמשך כשעתיים מעל ההרים שמולנו, מלווה בגשם, אמנם נכבד, אך בהחלט לא רב עוצמה במיוחד. בדיעבד התברר שהסופה שחלפה לה מעלינו הורידה כמויות אדירות של מים בהרים שמצפון לנו. לפי הערכות החזאים, הרי שבלילה האחד הזה ירדו כ 250 מ"מ גשם. זאת כאשר הממוצע הרב שנתי לכל חודש אוגוסט הינו כ 15 מ"מ, ולכל השנה – כ 100 מ"מ גשם בסך הכל. שמנו פעמינו אל השוק, בעקבות המוני האנשים שהלכו בכיוון זה, וככל שהתקרבנו לאזור, התבהרו לנו מימדי ההרס – בתים (בעיקר בתי בוץ עתיקים) שהתמוטטו תחת עומס הגשם הלא צפוי, כבישים מלאי בוץ, וכאשר התקרבנו לאזור השוק – אזור שלם שהתמוטט ונסחף תחת מפולת בוץ אדירה. האזור כולו יושב בתוך ערוץ זרימה של ואדי יבש, וכאשר ירד שבר הענן במעלה הנחל, נוצר נהר של בוץ שסחף וכיסה את כל מה שהיה בדרכו. בתים נעלמו או קרסו, בית החולים החדיש התמלא כולו בבוץ (אם כי למרבה המזל הצליחו לפנות את החולים), ותחנת האוטובוס גם היא כוסתה – מרחוק נראה מיניבוס שהוטח אל צלע בניין ושוטח לעובי של פחות ממטר. בתוך הבתים נקברו אנשים בשנתם, וכעת נעשו ניסיונות נואשים להצילם. אמנם 3 טרקטורים עזרו בפינוי, אך שילוב של הלחץ הגדול, ביחד עם מחסור ביד מכוונת, גרמו להרבה מהומה, ומעט מדי תוצאות. אנשים ניסו לחפור בבוץ המוצק עם צלחות פח, וזה מיאן לזוז. על הגבעות מעל עמד המון רב, ניצב חסר אונים מול גודל האסון.
השטפון ותוצאותיו
נזירים לאדאקיים
עם חלוף השעות החלו להתברר מימדי האסון, אם כי מימדיו האמיתיים נודעו רק כעבור מספר ימים. התברר שבאותו לילה פקדו גשמים ושטפונות את כל החבל, לאורך מאות קילומטרים, כשהם מוחקים כפרים שלמים, גורמים למאות הרוגים, וסוחפים איתם גשרים לרוב, כך שרוב הכפרים נותקו, ומאות אנשים נשארו תקועים בכבישים או בטרקים. שכנינו למלון, קבוצת רופאים הודים, שיתפו אותנו למחרת בתאוריית קונספירציה, לפיה הסינים הם שאחראים לאסון, בעזרת נשק לשינוי אקלים שהם פיתחו. מחקר קצר באינטרנט גילה שהאסון שפקד את האזור היה חלק ממערך סופות ענק, שהרג כמה אלפים, וגרם לאובדן הבית למיליונים, הן בפקיסטאן והן בסין, במחוז ג'יאנג צ'אן השכן. חובבי הקונספירציות הפקיסטאנים דווקא בחרו להאשים את ההודים, בשיתוף עם האמריקאים ביצירת האסון. קולות שקולים יותר בחרו לייחס את השטפונות האדירים לתהליך ההתחממות הגלובאלית, ולשינויי מזג האויר הנובעים ממנו. מקומיים שדיברנו איתם טענו לפנינו שלא זכורים להם שטפונות בעוצמה שכזאת במהלך 80 השנים האחרונות. שיחות נוספות שניהלנו עם מקומיים, כמו גם עם זרים שביקרו כאן בשנים האחרונות גילו שאמנם מתרחש לנגד עינינו שינוי אקלימי, שבו לדאק המדברית נהפכת לאזור שמושפע גם הוא מגשמי המונסון הקיציים. אם בעבר הלא רחוק היה הגשם ארוע נדיר, וחלש בעוצמתו, כפי שיעידו בתי הבוץ המותאמים לאקלים זה, הרי שבשנים האחרונות מתרחשים יותר ויותר שטפונות הסוחפים גשרים כבתים. ועם כל זאת, כנראה ששטפונות כמו שראינו לא התרחשו כאן מזה הרבה מאד שנים. אחר הצהרים שמנו פעמינו למסעדה החביבה עלינו, שעדיין המתה תיירים. פתאום פרצה צעקה "שטפון, שטפון" מפי העוברים בכביש, ואנו מיהרנו לעבר הגשר שהפריד בינינו לבין המלון שלנו. בדרך ראינו מקומיים עסוקים בבניית מחסום אבנים מאולתר לרוחב הכביש, למקרה שהנחל יעלה על גדותיו. כאשר הגענו לגשר, ראינו את הנחל, שבבוקר עדיין היה ערוץ שקט, העושה לו את דרכו בנחת לכיוון נהר האינדוס, נהפך לנהר חום וגועש, הנושא בתוכו בולדרים ועצים גדולים. חלק ממעקה הבטון שמעל הגשר כבר התבקע והחל את דרכו במורד הנחל, והגשר עצמו הזדעזע מעוצמת החבטות ונראה היה שבקרוב עתיד גם הוא להסחף. מיהרנו לרוץ מעליו, ונעמדנו לידו, משתאים מעוצמת המים, המציפים את הגדות. המים עלו עוד ועוד, לגובה של כ 3 מטר, אך עדיין נשארו מטר מתחת לגשר עצמו. עם התקרב החשכה חזרנו למלון, בכביש מלא ערוצונים קטנים. כאשר הגענו למלון – ציפתה לנו הפתעה קטנה. המלון היה נעול, ונפש חיה לא נראתה מסביב. ניסינו להכנס דרך חלונות חדרנו שבקומה העליונה בעזרת סולם שהיה מונח בסביבה, אך אלו היו סגורים היטב. שכן שעבר בסביבה הבהיר לנו שכולם ברחו אל ההרים שמסביב, מפחד לגל נוסף של שטפון. עמדנו חסרי אונים מול המלון הסגור, ללא ביגוד או ציוד להעביר איתו לילה בחוץ. השכן המיטיב הציע לנו עזרה בפריצת הדלת, אולם בדיוק אז הופיע לשמחתנו בעל המלון, אשר חזר עם חלק מהאורחים ממקדש השנטי סטופה הצופה על העיר בבטחה מראש גבעה נישאת. חלק אחר מהאורחים העדיפו לילה קר וגשום במקדש, ביחד עם עוד כמה אלפים מתושבי העיר. תופעה זאת, של אנשים הנסים על נפשם, גם כאשר חלפה לה הסכנה הממשית, נמשכה עוד כשבוע ויותר, עד שאחרוני התושבים הבינו שהאסון חלף לו, לפחות לעת עתה.
כאשר ירדו מעט פני המים, הוקמו מחדש גשרים ארעיים על ידי הצבא ההודי, ופונו, ולו חלקית הדרכים, יצאנו לבקר באזורים שמסביב ללה. בכל מקום נוכחנו במימדי ההרס – מפולות בוץ שכיסו את הכביש בעומק של 2 מטר, נחלים קטנים, ברוחב מטר או שניים שבקלות חצינו ברגל, שנהפכו בזמן השיטפון לנהרות ענק ברוחב 100 ואף 200 מטר, אשר הצליחו לסחוף קירות בטון עבים שנציבו לכאורה בטוחים במעמדם, הרחק מהאפיק הסואן.
כאשר ירדו מעט פני המים, הוקמו מחדש גשרים ארעיים על ידי הצבא ההודי, ופונו, ולו חלקית הדרכים, יצאנו לבקר באזורים שמסביב ללה. בכל מקום נוכחנו במימדי ההרס – מפולות בוץ שכיסו את הכביש בעומק של 2 מטר, נחלים קטנים, ברוחב מטר או שניים שבקלות חצינו ברגל, שנהפכו בזמן השיטפון לנהרות ענק ברוחב 100 ואף 200 מטר, אשר הצליחו לסחוף קירות בטון עבים שנציבו לכאורה בטוחים במעמדם, הרחק מהאפיק הסואן.
מעבר להרים ולמדבר
הימים הבאים לאחר האסון המשיכו להיות סוערים, אם כי בעוצמה הולכת ופוחתת. לאחר מספר ימים כבר ניתן היה להתחיל לשוב בהדרגה ולטייל בכפרים ובהרים שמסביב. ,תחילה ביקרנו במנזרים שבסביבה הקרובה. לדאק הינה ממלכה בודהיסטית, הנמצאת בחבל קשמיר האיסלאמי, שהינו כמובן חלק מהודו ההינדואיסטית ברובה. הבודהיזם הופיע אי שם במאה ה 5 לפנה"ס, בצפון הודו ומשם החל להתפשט למרחבי אסיה. במאה ה 3 הופיע לראשונה בלדאק, עולה במעלה האינדוס. משם הגיע לאיטו במאה ה 8 גם לטיבט, אשר נהייתה למרכז הרוחני של כל הסביבה, כולל לדאק. במאה ה 7 החל האיסלאם להתפשט מחצי האי ערב, והתפשט במהירות לאסיה, אפריקה ואירופה. עד המאה ה 10 כבר נהפכו חלקים נרחבים במרכז אסיה, כמו גם בהודו למוסלמים. התקדמות האיסלאם נבלמה בלדאק, כנראה בזכות חומות ההימלאיה האדירות שהקשו על התקדמות כהני הדת. למרות מספר נסיונות להביא את האיסלאם גם ללדאק במאה ה 16, נשארה הממלכה ברובה בודהיסטית, אם כי עדיין קיים בה מיעוט מוסלמי לא מבוטל. קו המגע בין הדתות ותרבויות ניכר בבניה, באנשים וגם בתרבות. המנזרים, הגם שהתמעטה בהם הפעילות, עדיין מהווים חלק מרכזי מההוויה של האנשים. במנזרים פוגשים נזירים זקנים היושבים באולמות התפילה וקוראים מספרים כתובים על קלף, כמו גם בילדים צעירים הבאים להתחנך במנזר. בכל בית שביקרנו בו היה חדר תפילה, ובו פסלים של הבודהה, כתבי קודש ולרוב גם ציורי קודש על הקירות. במלון בו גרנו נהג בעל הבית לשבת בחדר זה כשעה מדי בוקר, נושא לו מזמורי קודש, או יושב במדיטציה שקטה.
ככל שנרגעו הרוחות, ונפתחו הכבישים, ניתן היה לשאת את מחשבותינו לטיולים רגליים. הניסיון הראשון הסתיים במפח נפש – לאחר נסיעה של שעה מעל האינדוס הזורם לו בעוצמה הרחק בקניון מתחתינו, הגענו כמעט לתחילת השביל – רק בכדי להתקל בנחל שעדיין זרם בעוצמה, לאחר שבשעת השטפון הצליח למחוק את השביל שעבר על גדת הנחל, גם אם 50 מטר ממנו, ו 5 מטר מעליו. גם הגשרים שעברו מעל הנחל נעלמו אי שם בזרם, משאירים את הכפרים שבמעלה הנחל מנותקים לשבועיים ויותר. הניסיון השני היה יותר מוצלח. לאחר נסיעה של כמה שעות, מעל גשרים זמניים, כבישים מכוסי בוץ ואדמה, וכפרים שעדיין ניכר בהם ההרס והחורבן, הגענו כפר ליקיר. העיירה אמנם לא נפגעה, מכיוון שהיא יושבת במרחק בטוח מעל הנחל הקרוב. עם זאת היה הכפר, שבימים כתיקונם הומה בתיירים הבאים לתחילת ה"בייבי טרק", כמו גם במבקרים למנזר הקרוב, נטוש. המלונות ובתי הארחה של המקומיים היו ריקים, ורק לאחר חיפושים ארוכים מצאנו מחנה אוהלים, שבעלת הבית הסכימה בחוסר רצון לארח אותנו. במקום עשרות התיירים המתארחים בדרך כלל בעונה זו, היו במקום רק קבוצה קטנה של ספרדים, המלווים במדריך וטבח משלהם. לאחר שעזרנו בטיפול בבתה התינוקת, ובקילוף הירקות, נפתחה בעלת הבית לקבלת פנים לדאקית חמה אופיינית. ישבנו ודיברנו על המאורעות שעברו על המקומיים בעקבות השטפון. לשמחתנו לא נאלצנו לשתות תה טיבטי, העשוי מחמאה ומלח, ובמקום זאת התכבדנו בתה נענע מקומי. למחרת יצאנו לדרכנו, נעים על השבילים המתפתלים בין קניונים צרים ומעל הנחלים המהווים את עורק החיים בתוך הנוף המדברי השומם. פה ושם נראו מספר לטאות, ומעט ציפורים, אך האופי המדברי של האזור התבלט ברגע שהתרחקנו מהכפרים הקטנים. ביום המחרת עלינו בעמק צדדי לכפר קטן. עשרה בתים, צמודים להרים נישאים. הכפר נראה נטוש – בתים מוגפים, רחובות (או ליתר דיוק, שבילים) ריקים מאדם, אפילו חיות לא היו בנמצא. לבסוף פגשנו במקומי בודד, יושב לו לצד השביל. כשניגשנו לביתו, נרתענו מקרני היעלים התלויים על קיר הבית, שהבהירו לנו שנתקלנו בצייד עתיר הישגים. מראה לא קל לשני טבעונים. באין ברירה אחרת התארחנו בביתו. בשיחה שהתפתחה, התברר שהבחור אכן עוסק רבות במעקב אחר החיות באזור, עד כדי כך שהוא מסוגל לזהות לפני כמה זמן עברה חיה במקום מסויים לפי ריח השתן. אך את הצייד ביצע נמר השלג הנמצא באזורים אלו. שוב הובהר לנו עד כמה צריך להזהר מדעות קדומות.
עם ערב חזרנו למטה, ולמחרת טקסי שהוזמן דרך נפלאות הטלפון הלוויני החזיר אותנו ללה. משם יצאנו בנסיעה בת יומיים במעלה האינדוס ודרך מדבריות, ומעברי הרים נישאים חזרה אל מנאלי שבצפון הודו, אל הצמחיה הירוקה וגשמי המונסון.
תם הביקור בלדאק, אך כנראה שכרגיל – זוהי רק ההקדמה לטיול הבא.
ככל שנרגעו הרוחות, ונפתחו הכבישים, ניתן היה לשאת את מחשבותינו לטיולים רגליים. הניסיון הראשון הסתיים במפח נפש – לאחר נסיעה של שעה מעל האינדוס הזורם לו בעוצמה הרחק בקניון מתחתינו, הגענו כמעט לתחילת השביל – רק בכדי להתקל בנחל שעדיין זרם בעוצמה, לאחר שבשעת השטפון הצליח למחוק את השביל שעבר על גדת הנחל, גם אם 50 מטר ממנו, ו 5 מטר מעליו. גם הגשרים שעברו מעל הנחל נעלמו אי שם בזרם, משאירים את הכפרים שבמעלה הנחל מנותקים לשבועיים ויותר. הניסיון השני היה יותר מוצלח. לאחר נסיעה של כמה שעות, מעל גשרים זמניים, כבישים מכוסי בוץ ואדמה, וכפרים שעדיין ניכר בהם ההרס והחורבן, הגענו כפר ליקיר. העיירה אמנם לא נפגעה, מכיוון שהיא יושבת במרחק בטוח מעל הנחל הקרוב. עם זאת היה הכפר, שבימים כתיקונם הומה בתיירים הבאים לתחילת ה"בייבי טרק", כמו גם במבקרים למנזר הקרוב, נטוש. המלונות ובתי הארחה של המקומיים היו ריקים, ורק לאחר חיפושים ארוכים מצאנו מחנה אוהלים, שבעלת הבית הסכימה בחוסר רצון לארח אותנו. במקום עשרות התיירים המתארחים בדרך כלל בעונה זו, היו במקום רק קבוצה קטנה של ספרדים, המלווים במדריך וטבח משלהם. לאחר שעזרנו בטיפול בבתה התינוקת, ובקילוף הירקות, נפתחה בעלת הבית לקבלת פנים לדאקית חמה אופיינית. ישבנו ודיברנו על המאורעות שעברו על המקומיים בעקבות השטפון. לשמחתנו לא נאלצנו לשתות תה טיבטי, העשוי מחמאה ומלח, ובמקום זאת התכבדנו בתה נענע מקומי. למחרת יצאנו לדרכנו, נעים על השבילים המתפתלים בין קניונים צרים ומעל הנחלים המהווים את עורק החיים בתוך הנוף המדברי השומם. פה ושם נראו מספר לטאות, ומעט ציפורים, אך האופי המדברי של האזור התבלט ברגע שהתרחקנו מהכפרים הקטנים. ביום המחרת עלינו בעמק צדדי לכפר קטן. עשרה בתים, צמודים להרים נישאים. הכפר נראה נטוש – בתים מוגפים, רחובות (או ליתר דיוק, שבילים) ריקים מאדם, אפילו חיות לא היו בנמצא. לבסוף פגשנו במקומי בודד, יושב לו לצד השביל. כשניגשנו לביתו, נרתענו מקרני היעלים התלויים על קיר הבית, שהבהירו לנו שנתקלנו בצייד עתיר הישגים. מראה לא קל לשני טבעונים. באין ברירה אחרת התארחנו בביתו. בשיחה שהתפתחה, התברר שהבחור אכן עוסק רבות במעקב אחר החיות באזור, עד כדי כך שהוא מסוגל לזהות לפני כמה זמן עברה חיה במקום מסויים לפי ריח השתן. אך את הצייד ביצע נמר השלג הנמצא באזורים אלו. שוב הובהר לנו עד כמה צריך להזהר מדעות קדומות.
עם ערב חזרנו למטה, ולמחרת טקסי שהוזמן דרך נפלאות הטלפון הלוויני החזיר אותנו ללה. משם יצאנו בנסיעה בת יומיים במעלה האינדוס ודרך מדבריות, ומעברי הרים נישאים חזרה אל מנאלי שבצפון הודו, אל הצמחיה הירוקה וגשמי המונסון.
תם הביקור בלדאק, אך כנראה שכרגיל – זוהי רק ההקדמה לטיול הבא.