יחף בהרי האטלס – רשמי טיול במרוקו
"אני במזרח וליבי בפאתי מערב" – יוצאים לדרך
השוק במרקש
את ההזמנה לטיול רגלי במרוקו קיבלה חדוה, בת זוגי, מטל חברתה אי שם באמצע החורף. שנינו חלמנו מזה שנים רבות לטייל בהרי האטלס, ובלי לבדוק יותר מדי לאן ומתי בדיוק נוסעים, ענינו בחיוב להזמנה. העניין קצת נשכח מליבנו בתוך המולת היום יום. למרות אזהרותיה של טל על המאמצים הצפויים לנו, לא התאמנו יותר מדי, וגם לא התעמקנו יותר מדי בקריאה על היעד שלנו. היה נוח שיש מישהו שהוא "אחראי", גם אם הטיול הוגדר כטיול של חברים. וכך, כמעט בהפתעה, מצאנו את עצמנו בבוקר שבת, באמצע ספטמבר, עומדים בשדה תעופה ומקבלים כרטיסי טיסה למרוקו. שתי טיסות והפסקה קצרה במדריד ביניהן, והנה מצאנו את עצמנו בשדה התעופה של מרקש. שינויים של הרגע האחרון בהרכב המשתתפים מצאו אותנו נעזרים בצרפתית המעולה של טלילה בכדי לעבור את נפתולי הביורוקרטיה המסובכת (אך אדיבה) במרוקו, ולאחר המתנה קצרה מצאנו את עצמנו בצד השני של ביקורת הגבולות, בתוך מרוקו ממש. שדה תעופה סואן, אך במידה, עם מיזוג ושלטים באנגלית, הקהו את המפגש עם עולם אחר, שונה. העולם אכן נעשה, לפחות כלפי חוץ, לכפר גלובאלי, אחיד למראה. לאחר המעבר במכס נפנינו לפגוש את המדריך לשבוע הקרוב. מדריך שלמרבה הפליאה התברר כמדריכה – בחורה שחרחרה מלאת חיים, לבושה בבגדים קצרים שהיו נראים אופנתיים גם בתל אביב, בשם חפיד'ה. עם הזמן למדנו להכיר את סיפור חייה המרתק. נכדה לשפחה שהובאה להרי האטלס מאתיופיה. היא אמנם גדלה במרקש, אך הרבתה לבקר בקייצים בבית סביה שבהרים. משם רכשה את אהבתה לטבע, וב 1993 נהפכה לאישה הראשונה שהיא מדריכת הרים במרוקו (ואחת מהשתיים היחידות עד היום). מאז הספיקה לטייל ולהדריך רבות במרוקו וגם בארצות נוספות, ואף לצבור מיומנות בדיבור בערבית (מרוקאית), ברברית, צרפתית, ספרדית ואנגלית. את הטיול איתנו ניצלה להוסיף כמה מילים בעברית לאוצר המילים שלה.
נסיעה קצרה הביאה אותנו למלון שלנו שבלב העיר העתיקה של מרקש. התרעננות קלה ונפנינו להסתובב בסמטאות הצרות של העיר העתיקה. אמנם אנו חיים כאמור בכפר גלובאלי – אך בכל זאת כל פינה בכפר נראית קצת שונה. הסמטאות הצרות נתנו צל ומידה של קרירות לעומת השמש היוקדת שבחוץ. אפילו הסבנו לארוחה קלה של שעועית (פסוליה) באחד מדוכני הרחוב. הסמטאות נפתחו אל הכיכר המרכזית – ג'מעת אל פנה. הערב ירד, והמוני אדם התקבצו אל הככר, לכבוד יום השוק המסורתי. הסמטאות התמלאו בקונים לרוב, והכיכר אף יותר. בכיכר נראו סימנים של תרבות ההולכת ונעלמת. מספרי סיפורים ניצבים באמצע של מעגל (שכולו על טהרת הגברים), ומספרים סיפורי נפלאות. נשים מכוסות מכף רגל עד ראש צועדות עם סלי קניות. אחרים רוכבים על עגלות רתומות לסוסים. בכיכר יושבים זקנים המחללים (תמורת סכום קטן) לנחשי קוברה בתוך סלים קלועים. ובעיקר המונים רבים, רוב דוחק ומהומה.
נסיעה קצרה הביאה אותנו למלון שלנו שבלב העיר העתיקה של מרקש. התרעננות קלה ונפנינו להסתובב בסמטאות הצרות של העיר העתיקה. אמנם אנו חיים כאמור בכפר גלובאלי – אך בכל זאת כל פינה בכפר נראית קצת שונה. הסמטאות הצרות נתנו צל ומידה של קרירות לעומת השמש היוקדת שבחוץ. אפילו הסבנו לארוחה קלה של שעועית (פסוליה) באחד מדוכני הרחוב. הסמטאות נפתחו אל הכיכר המרכזית – ג'מעת אל פנה. הערב ירד, והמוני אדם התקבצו אל הככר, לכבוד יום השוק המסורתי. הסמטאות התמלאו בקונים לרוב, והכיכר אף יותר. בכיכר נראו סימנים של תרבות ההולכת ונעלמת. מספרי סיפורים ניצבים באמצע של מעגל (שכולו על טהרת הגברים), ומספרים סיפורי נפלאות. נשים מכוסות מכף רגל עד ראש צועדות עם סלי קניות. אחרים רוכבים על עגלות רתומות לסוסים. בכיכר יושבים זקנים המחללים (תמורת סכום קטן) לנחשי קוברה בתוך סלים קלועים. ובעיקר המונים רבים, רוב דוחק ומהומה.
ממריאים – בעזרת הרגליים
למחרת בבוקר נפרדנו מהעיר, על 5 מיליון תושביה, ופנינו למקומות שקטים ופראיים יותר. נסיעה של 3 שעות הביאה אותנו ממרקש ההומה והחמה, אל לב ליבו של רכס האטלס, הכפר אימליל השוכן למרגלות הר הטובקאל – ההר הגבוה במרוקו, בגובה של 4167 מטר. לאחר מרקש, עם טמפרטורות של 35 מעלות, היה זה פשוט תענוג להסתובב בחוץ בטמפרטורות ממוזגות ונעימות. העמסנו את התיקים הגדולים שלנו, כמו גם את האוהלים והאוכל לימים הבאים על הפרדות, ועם תרמילי יום קלים יצאנו לדרכנו. מהר מאד נעלם הכפר, עם אנשיו, מאחורינו, ומצאנו את עצמנו לבד. בתחילה עוד זרמו מים בצידי הדרך, עברנו ליד בוסתנים ונהנינו לטעום משיחי הפטל הרבים שפגשנו. אולם, במהירות גם אלו נעלמו, והנה אנו מתפתלים ועולים עם השביל אל עבר ה"טיזי" (מעבר הרים, במרוקאית) הראשון שלנו. כבר ביום הראשון ציפתה לנו עליה של 1300 מטר, לגובה 3000 מטר. אולי מכאן שורש המושג "לטזז", הנפוץ כל כך ב"צהלית". עם הגובה, החלו להופיע עצי ערער עתיקים, ואנו אף זכינו לארוחת צהריים בצילו של עץ כזה. באקלים המדברי יש הבדל משמעותי בין צל ושמש, ורובינו הצטופפו וחיפשו כל פיסת צל אפשרית. לאחר הארוחה המשכנו באיטיות, המאפיינת יום ראשון של טיול, ועוד בגובה, עד שלבסוף הגענו אל אותו טיזי נכסף. אציין כאן שהיינו 14 מטיילים, כולם כבר מעבר לגיל 50, אך כולם עם אהבה רבה לטבע, למדבר ונופיו, וגם לחיים הפשוטים, הרחק מהציוויליזציה המודרנית (מי פחות ומי יותר). כבר בתחילת הטיול, בעוד יתר המשתתפים מאחסנים את הסנדלים בתיקים הגדולים, ונועלים נעלי טיול הראויים לשבילים הפראיים שנכונו לנו, עברתי אני לסנדלי ההוארצ'י החביבים עלי. חפיד'ה, כראוי ונדרש ממי שאחראית על שלומינו, הביטה בספקנות, ואף בדאגה על ההנעלה המינימליסטית – סוליה בעובי 4 מ"מ ושרוך בודד הקושר אותה לרגל. אולם, יאמר לזכותה שהיא היתה מספיק פתוחה בכדי לאפשר לי להתנהל בצורה זו, הבלתי אחראית בעליל לפי הכללים המקובלים בחוזר מנכ"ל של משרד החינוך, ושאר "אורים ותומים" ממסדיים. בהמשך הדרך, כאשר ראיתי שאין יותר מדי קוצים, ושקצב ההליכה שלנו מתון, כראוי לגילנו, הסרתי גם את הסנדלים מעל רגלי, והרשיתי לעצמי לנוע ללא גורם מתווך, נהנה ממגע האדמה (לפחות בעליות). מהאוכף נפרס לפנינו נוף מרשים של יער ערערים דליל, וואדיות תלולים הדוהרים להם במהירות אל המישורים הגדולים שמתחתינו. המשכנו עם השביל היורד, ועם אור אחרון (מוטיב שהיה עתיד לחזור על עצמו ברוב הימים), הגענו ל"עזיב" – מבנה זמני המשמש למגורים בקיץ, ומזכיר את ה YAYLA הטורקי, כמו גם ה"עזבה" המקומית. ארוחת ערב שהכין לנו מוסטפה הטבח, ונכנסנו לאוהלים שהוקמו עבורנו מבעוד מועד על ידי נהגי הפרדות, לשינה ערבה. זאת לא לפני שנהנינו מיופיו של הירח המלא שמילא את ההרים שמסביבנו באור עז.
נכנסים לשגרה
שבילים בהרי האטלס
הבוקר שלמחרת נכנס לשגרת היום יום. מוסטפא, עוזרה של חפיד'ה נוקש קלות על האוהל ועוזר לנו להתעורר. ארוחת בוקר קלה של לחם (שהלך והתייבש מיום ליום) עם קצת ריבה או חלב וקומקום עם תה או קפה. המהדרין, שהביאו צידה מהבית אוכלים להם דייסה של שבולת שועל או צ'יה עם צימוקים, תמרים ושאר דברים טובים שהושרו מבעוד לילה. התיקים מובאים לפרדות, האוהלים מקופלים, ואנו יוצאים לדרך. המסלול היום כלל עליה של 1400 מטר, תוך כדי 72 פיתולים ("סרפנטינות") שנספרו אחד אחד על ידי כותב מדריך הטיולים המסור. עלינו לאיטנו, ולבסוף הגענו אל ה"טיזי" הנכסף. זמן להפסקה של מתוקים שהובאו מהבית, כמו גם כוס תה וקפה. למי שבאמת נזקק לזה – חיכה גם "גזלן" עם דלי מים ובו בקבוקי קולה ופנטה. הירידה היתה פחות גבוהה, אך תלולה יותר, ובסופה הגענו למרגלות הטובקאל. כאמור, זהו ההר הגבוה במרוקו (ובכל צפון אפריקה) ובתור שכזה הוא זוכה לביקורם של מטיילים רבים, ואף לשתי בקתות מפוארות (יחסית) הנמצאות לפני העליה לפיסגה. אנו הקמנו את האוהלים קצת לפני הבקתות – מעל הנחל וליד מעיין קטן שזרם לו החוצה דרך צינור פלסטיק. באופן כללי זכינו בכך שהשנה האחרונה התאפיינה בגשמים מאוחרים, כך שלכל אורך הטיול לא הלכנו יותר מאשר 3-4 שעות בין מעין למעין. מדריכינו ציינו שזה לא תמיד כך. המהדרין יצאו למקלחת חמה בבקתה, האמיצים – לטבילה מרעננת במים הקפואים, והמלוכלכים (כמוני, בעוונותי) נשארו באותו מצב שהיו בו קודם.
למות או לכבוש את ההר
טוב, האמת שממש לא חייבים למות בשביל לכבוש את ההר הזה. 800 המטר שהפרידו בין האוהלים לפיסגה הם לא דבר של מה בכך, בייחוד בהתחשב בגובה, אך ההר בהחלט ניתן לטיפוס במאמץ סביר. ועם כל זאת, החליטו המתונים (או שמא המתונות) שבינינו שעדיף להשאר למטה, ולהנות מיום מנוחה ליד הנחל הזורם לו בעליצות מבריכה לבריכה, וכך נשארנו 8 בלבד שהתעקשו להגיע לראש הטוקבאל. יצאנו עם אור ראשון, לאחר שהצלחנו לשכנע את חפיד'ה שאין צורך בהשכמה אלפינית, אי שם בחשכת הלילה. השביל היה תלול, ומלא קטעים של דרדרות, שנבעו בעיקר מהמוני המטיילים הרצים במהירות בירידה. אנו לעומת זאת התנהלנו לנו באיטיות במעלה ההר, מה שסיפק לנו פסגה כמעט נטושה כאשר סוף סוף הגענו למעלה. ההר בתמורה פינק אותנו במזג אויר מושלם. לא חם ולא קר, ללא רוח ועם נופים המשתרעים עד מרחבי הסהרה, ולאורך הציר המרכזי של האטלס הגבוה. נהנינו מהשקט והשלווה של פסגות נישאות (וגם מקצת פטפוטים) במשך למעלה משעה, עד שלבסוף הבנו שאין לנו ברירה, ושמנו את פעמינו חזרה אל האוהלים ואל ארוחת הערב.
למחרת התארגנו מחדש להליכה משותפת לעוד טיזי. עליה בעמק קרחוני רחב ומתון יחסית, בעל צורת U קלאסית, הביא אותנו לאוכף שמצידו השני ניבטו שוב המרחבים שראינו ביום הקודם מהפסגה, כמו גם לקניון עמוק ותלול שירד לו במשך 1400 מטר לאגם איפני, שנצנץ לו הרחק מתחתינו. הירידה אכן היתה תלולה ומתישה. לפחות זכינו באמצע הדרך להתרעננות בבריכה קטנה וקרירה, בה הרשינו לעצמנו לשבור כמה מוסכמות מקומיות לגבי צניעות. עם ערב (כרגיל) הגענו לגדות האגם, מה שאיפשר לנחושים מבינינו רחצה שניה באותו היום, במים החמימים יחסית של האגם.
למחרת זכינו להבין קצת יותר את המתרחש מבחינה גאולוגית באזור זה, בעזרתו של יואב, הגאולוג שבינינו. האגם עצמו הינו אגם סגור, לכאורה ללא מוצא למים. דבר זה ניכר בקווים לאורך הגדה, המראים שמי האגם ירדו בכמה מטרים טובים לעומת השיא (שבזמן הפשרת השלגים). האגם נוצר כנראה בזמן מפולת אדירה שאירעה לפני כמה אלפי שנים, והפילה גוש אדמה וסלע, ברוחב של כמה מאות מטרים מההר שמעלינו, ובכך חסמה את היציאה מהאגם. המשכנו לרדת עוד כמה שעות, והנה הגענו לראשונה מזה כמה ימים לכפר קבע. הכפרים באזור זה, כמו האזורים צחיחים רבים בעולם, בנויים מבוץ – אם בוץ דחוס או לבני בוץ, וממוקמים בצורה ציורית ביותר על דפנות העמקים התלולים, משתלבים להפליא בסביבתם. המבנה הנפוץ כאן הינו ה"קסבה", שבמרוקו פירושה בית הבנוי סביב חצר סגורה, ומבוצר כלפי חוץ. סימן למריבות ומאבקים שהתנהלו כאן במשך השנים בין שבטי הברברים השונים. היום היה יום קצר (לשם שינוי) ואחר הצהריים זכינו להתמקם בבית הארחה מקומי (אם כי אישית, אני מעדיף לישון באחו אלפיני ירוק, ליד נחל זורם). הסתובבנו קצת, וראינו איך הכפר העתיק משנה את אופיו, ממש אל מול פנינו. החלק התחתון של הכפר כבר היה מחובר לחשמל, בעוד החלק העליון עדיין המתין בסבלנות, ואף ראינו פועלים מחייטים את החשמל בתוך בתי הבוץ העתיקים. בכביש הראשי של הכפר כבר ישבו המקומיים במכולת המקומית והתבוננו בערוץ נשיונל גיאוגרפיק על גבי מסך פלסמה שטוח. מצד שני הסביר לנו אחד מנהגי הפרדות שלנו שאם יעז לדבר עם בחורה מקומית – צפוי לו קנס של 250 דרהאהם (120 ₪) מצד ראש הכפר.
למחרת התארגנו מחדש להליכה משותפת לעוד טיזי. עליה בעמק קרחוני רחב ומתון יחסית, בעל צורת U קלאסית, הביא אותנו לאוכף שמצידו השני ניבטו שוב המרחבים שראינו ביום הקודם מהפסגה, כמו גם לקניון עמוק ותלול שירד לו במשך 1400 מטר לאגם איפני, שנצנץ לו הרחק מתחתינו. הירידה אכן היתה תלולה ומתישה. לפחות זכינו באמצע הדרך להתרעננות בבריכה קטנה וקרירה, בה הרשינו לעצמנו לשבור כמה מוסכמות מקומיות לגבי צניעות. עם ערב (כרגיל) הגענו לגדות האגם, מה שאיפשר לנחושים מבינינו רחצה שניה באותו היום, במים החמימים יחסית של האגם.
למחרת זכינו להבין קצת יותר את המתרחש מבחינה גאולוגית באזור זה, בעזרתו של יואב, הגאולוג שבינינו. האגם עצמו הינו אגם סגור, לכאורה ללא מוצא למים. דבר זה ניכר בקווים לאורך הגדה, המראים שמי האגם ירדו בכמה מטרים טובים לעומת השיא (שבזמן הפשרת השלגים). האגם נוצר כנראה בזמן מפולת אדירה שאירעה לפני כמה אלפי שנים, והפילה גוש אדמה וסלע, ברוחב של כמה מאות מטרים מההר שמעלינו, ובכך חסמה את היציאה מהאגם. המשכנו לרדת עוד כמה שעות, והנה הגענו לראשונה מזה כמה ימים לכפר קבע. הכפרים באזור זה, כמו האזורים צחיחים רבים בעולם, בנויים מבוץ – אם בוץ דחוס או לבני בוץ, וממוקמים בצורה ציורית ביותר על דפנות העמקים התלולים, משתלבים להפליא בסביבתם. המבנה הנפוץ כאן הינו ה"קסבה", שבמרוקו פירושה בית הבנוי סביב חצר סגורה, ומבוצר כלפי חוץ. סימן למריבות ומאבקים שהתנהלו כאן במשך השנים בין שבטי הברברים השונים. היום היה יום קצר (לשם שינוי) ואחר הצהריים זכינו להתמקם בבית הארחה מקומי (אם כי אישית, אני מעדיף לישון באחו אלפיני ירוק, ליד נחל זורם). הסתובבנו קצת, וראינו איך הכפר העתיק משנה את אופיו, ממש אל מול פנינו. החלק התחתון של הכפר כבר היה מחובר לחשמל, בעוד החלק העליון עדיין המתין בסבלנות, ואף ראינו פועלים מחייטים את החשמל בתוך בתי הבוץ העתיקים. בכביש הראשי של הכפר כבר ישבו המקומיים במכולת המקומית והתבוננו בערוץ נשיונל גיאוגרפיק על גבי מסך פלסמה שטוח. מצד שני הסביר לנו אחד מנהגי הפרדות שלנו שאם יעז לדבר עם בחורה מקומית – צפוי לו קנס של 250 דרהאהם (120 ₪) מצד ראש הכפר.
ממשיכים לטזז
אנו נהנינו מהיום הרגוע שעברנו, ולמחרת – חזרנו לשגרת העליות וירידות. יצאנו לדרכנו כחצי שעה לפני אור ראשון, מתפתלים לנו בין סמטאות הכפר, לעליה לקראת האוכף, ולמה שהוגדר במדריך כ"סבתא של כל הדרדרות". הסתא אכן עוררה חשש כבר בליבנו, אך כאשר הגענו, התברר שהירידה עוברת בתוך דרדרת אימתנית, אך השביל עצמו נוח למדי, וחלקנו אף פתחו בדהרה עליזה במורד. האמת שעד כדי כך נהניתי מהירידה שבשלב מסויים הורדתי את התרמיל ורצתי בחזרה כלפי מעלה כמה מאות מטר – כיף לחוות את תחושת הקלילות שבתנועה ללא משקל, ולו קטן, על הגב. באמצע הירידה התקדרו פתאום השמים, והחל לרדת גשם שוטף ואף ברד. לשמחתנו הגשם הפסיק במהרה, ורק השאיר לנו מראה מרשים של סלעים בוהקים. את הלילה בילינו שוב באוהלים, ולמחרת עלינו אל הטיזי האחרון. למרבה הצער, בשתיים לפנות בוקר היתה לי פגישה דחופה עם השרותים (כלומר עם השדה הפתוח). עד שיצאנו לדרך כבר היו לי עוד כמה פגישות שכאלה, ואני הבנתי שהצלחתי לחטוף קלקול קיבה רציני ביותר. בהמשך התברר שמתוך ארבעת הצמחונים בטיול – שלושה נפגעו בריאותית בצורה זו או אחרת. הדיון התנהל במרץ בשאלה אם זה נובע ממערכת חלשה יותר, או שמא ממערכת מעודנת יותר, הצריכה אוכל שהוא בריא ומזין (כמו מכונית מרוץ משוכללת שלא תיטיב לעבוד עם דלק מזוהם, שלא מפריע לסובארו). בכל מקרה, לקצה העליה הגעתי תשוש למדי, ואת ארוחת הצהריים ביליתי בשכיבה על הבטן וגניחות. לפחות הצלחתי לשמור על חרישיות מה. בערב הגענו שוב לכפר מסודר יחסית, היושב בקצה דרך רכב, גם אם לא סלולה, ונהנה מחשמל. את ההשפעה התרבותית ניתן לראות בצלחות לווין שהופיעו על הגג של כמעט כל הבתים. את הלילה בילינו באכסניה (Gite) בפאתי הכפר. מבנה פשוט, בו לנה כל הקבוצה בשני חדרים גדולים, ואכלנו בחצר. אולם עדיין – התחלנו להרגיש בציוויליזציה המתקרבת. ארוחה לאור מנורות חשמל, מקלחות חמות, וקליטה לטלפונים הניידים, למי שהרגיש חובה לחזור ולהתחבר לעולם. היום הבא היה היום האחרון של ההליכה, במורד העמק המוביל לכפר הגדול, ולקצה הדרך הסלולה. תחילה הלכנו לאורך דרך עפר המובילה בין שורה של כפרים קטנים. במקומות מסויימים עוד ניכרו העקבות של השביל הישן שהתפתל לו על דופן העמק, אולם ברוב המקומות כבר השתלטה דרך העפר. לאחר זמן מה, עזבנו את הדרך ונכנסנו לתוך הקניון העמוק. בעונה זו של סוף הקיץ זרם למטה פלג קטן וידידותי שניתן היה לעבור בתוכו או לדלג בקלילות מעליו. הגדות החשופות הראו לנו את העוצמות להן מסוגל הנחל להגיע בזמן הפשרת השלגים, בו הוא הופך לנהר שוצף ברוחב של כעשר מטר. בכמה מקומות גם ראינו עקבות לגשרים ומבנים שנסחפו – זכר לשטפון פראי שהתרחש באוגוסט לפני כעשר שנים וסחף כפרים ואנשים לרוב. בדרך נתקלנו בכמה מקומיים המתקינים את תעלות המים המשמשים להשקיית השדות – מלאכה עתיקה שבינתיים עדיין משתמרת. עם ערב הגענו לכפר – הנמצא כאמור בסוף הדרך הסלולה, ומשמש כאתר מועדף על זוגות מרוקאים בירח דבש, הבאים לכאן להתפעל מנוף ההרים, לשכשך את רגליהם בנחל, ולאכול במסעדות הרבות המצויות לגדותיו.
סוף סיפור בהרי האטלס
בערב נפרדנו בשירים וסיפורים מנהגי הפרדות, אותם למדנו להכיר במשך ימי המסע. למחרת כבר עברנו למוד של תיירים. בבוקר חיכו לנו 2 מיניוואנים חדשים ונוצצים, שלקחו אותנו ליומיים של סיור במסלולים מקובלים יותר. ביקרנו בקבר של רב קדוש, שנשאר רק יהודי זקן וערירי שישגיח עליו. בכפר אחר היה יום שוק, הומה אנשים ומוצרים לרוב. עברנו בין הנופים של הרי האטלס, גומאים ביום אחד יותר מרחק מאשר בכל עשרת ימי הטרק. עם ערב זכינו בהפתעה משמחת – בית מלון בכפר קטן, שמוקם בתוך קסבה ישנה, ושופץ באהבה והרבה אסתטיקה על ידי זוג צרפתים. ארוחות מעולות, חדרים מפנקים ואפילו בריכת שחיה קטנה. יש יתרונות גם לחיי הנוחות... למחרת טיילנו עוד בסביבה, הליכה נינוחה בין הכפרים ולאורך השדות. עוד לילה של פינוק, ואז הגיע הזמן לחזור למרקש. קניות, הסתובבויות בשוק ההומה אדם, והנה אנו שוב במטוס, בחזרה הביתה, אל עולם היום יום.
הטיול אמנם נגמר, אך כדרכם של טיולים, הזיכרונות והחוויות נשארים איתנו.
הטיול אמנם נגמר, אך כדרכם של טיולים, הזיכרונות והחוויות נשארים איתנו.