היי צפונה מאילת – טיול בר מצוה לאורך שביל ישראל
הקדמה
תחילת השביל באילת
הרעיון לעשות את שביל ישראל ממש לא שייך לי, אלא לידידי ניר ירקוני. עוד לפני שבנו בן נולד (ועוד לפני שהיה שביל ישראל רשמי) הוא החליט שהוא יעשה עם בן את שביל ישראל לכבוד הבר מצווה שלו. אני שמעתי והתרשמתי, אך הרעיון לא תפס אותי כלל. ראשית אין לי 50 ימי חופש, הזמן הנדרש להשלמת השביל, וגם אם כן, השביל עבר בחלקים גדולים לאורך כבישים. ממש לא אטרקציה גדולה.
השנים חלפו, בן הגיע לבר מצוה, והתברר שניר אכן מתכוון לעמוד בדיבורו ולצאת לטייל בשביל ישראל עם בן. תוכניות נרקמו, לוחות זמנים חושבו, נקודות מים נבדקו. אני הסתכלתי על כל זה בעניין, ואף בהערכה, אך עדיין לא עלתה בי (או במעין) כל רצון לצאת ל"מבצע" הזה. אמנם השביל כבר שודרג, ונשארו רק 30 ק"מ על כביש, ואמנם בדיוק הייתי בין עבודות, עם זמן פנוי, אך עדיין לא נדלק הניצוץ. כאשר ניר שלח מייל כללי, שבו הוא הזמין חברים ומכרים להצטרף לפרק זמן מסויים למסע, החלטנו, מעין ואני שאולי נצטרף לכמה ימים בדרום, ואולי עוד יום יומיים בצפון. אולם פתאום, כשבוע שבועיים לפני הטיול, עם רוח גבית חזקה מרינת, פתאום הרעיון נראה מושך יותר ויותר. אמנם מעין היה רק בן ½ 12 וצנום למדי (אם כי בכושר מעולה מרכיבת אופני הרים רבה), ואמנם מעולם לא עשינו ביחד טיול של יותר מיומיים עם ציוד על הגב, אך בכל זאת, החלטנו שננסה ללכת גם אנו לאורך השביל, עד אשר יכלו כוחותינו, או ימאס לנו, או שנגיע לדן (אנו בחרנו במסלול צפונה). אני מטייל כבר שנים רבות, כך שרק היה צריך לקחת את הציוד מהמחסן, לקבל אישור למחצה מבית הספר (הטיול נערך בין פורים לפסח, כך שמעין לא הפסיד יותר מדי לימודים), והיינו מוכנים. להבדיל מניר, שלמרות שגם הוא כבר לא לגמרי צעיר, הרי שאין לו בעיה ללכת עם תרמיל השוקל 20 או 30 ק"ג, הרי שיכולתי לסחוב ציוד פחתה עם השנים. לשמחתי גיליתי בשנים האחרונות את התרמילאות הקלה, כך שיכולתי לצאת לדרך כאשר התרמיל שלי שוקל קצת מעל 4 ק"ג (לפני מים ואוכל) ושל מעין קצת מתחת ל 4 ק"ג. אמנם דילגנו פה ושם על אי אלו קטעים, עקב אילוצים שונים, אך זכינו ללכת יחד במשך 50 יום, ואכן להגיע מאילת ועד דן. הדפים שבהמשך מתארים קצת מאשר עבר עלינו באותם 50 ימים, שלא היו תמיד קלים, אך היו כולם מיוחדים מאד.
תוכן עניינים
דרום
הגיא האבוד
תמנע
פארק ספיר
כרבולת חרירים
עין עקב
מצד צפיר
נחל צפית עליון
הר עמשא
מיתר
צפון
יער בן שמן
הר שוקף
יער בית קשת
רמת ארבל
נחל דישון
דן
השנים חלפו, בן הגיע לבר מצוה, והתברר שניר אכן מתכוון לעמוד בדיבורו ולצאת לטייל בשביל ישראל עם בן. תוכניות נרקמו, לוחות זמנים חושבו, נקודות מים נבדקו. אני הסתכלתי על כל זה בעניין, ואף בהערכה, אך עדיין לא עלתה בי (או במעין) כל רצון לצאת ל"מבצע" הזה. אמנם השביל כבר שודרג, ונשארו רק 30 ק"מ על כביש, ואמנם בדיוק הייתי בין עבודות, עם זמן פנוי, אך עדיין לא נדלק הניצוץ. כאשר ניר שלח מייל כללי, שבו הוא הזמין חברים ומכרים להצטרף לפרק זמן מסויים למסע, החלטנו, מעין ואני שאולי נצטרף לכמה ימים בדרום, ואולי עוד יום יומיים בצפון. אולם פתאום, כשבוע שבועיים לפני הטיול, עם רוח גבית חזקה מרינת, פתאום הרעיון נראה מושך יותר ויותר. אמנם מעין היה רק בן ½ 12 וצנום למדי (אם כי בכושר מעולה מרכיבת אופני הרים רבה), ואמנם מעולם לא עשינו ביחד טיול של יותר מיומיים עם ציוד על הגב, אך בכל זאת, החלטנו שננסה ללכת גם אנו לאורך השביל, עד אשר יכלו כוחותינו, או ימאס לנו, או שנגיע לדן (אנו בחרנו במסלול צפונה). אני מטייל כבר שנים רבות, כך שרק היה צריך לקחת את הציוד מהמחסן, לקבל אישור למחצה מבית הספר (הטיול נערך בין פורים לפסח, כך שמעין לא הפסיד יותר מדי לימודים), והיינו מוכנים. להבדיל מניר, שלמרות שגם הוא כבר לא לגמרי צעיר, הרי שאין לו בעיה ללכת עם תרמיל השוקל 20 או 30 ק"ג, הרי שיכולתי לסחוב ציוד פחתה עם השנים. לשמחתי גיליתי בשנים האחרונות את התרמילאות הקלה, כך שיכולתי לצאת לדרך כאשר התרמיל שלי שוקל קצת מעל 4 ק"ג (לפני מים ואוכל) ושל מעין קצת מתחת ל 4 ק"ג. אמנם דילגנו פה ושם על אי אלו קטעים, עקב אילוצים שונים, אך זכינו ללכת יחד במשך 50 יום, ואכן להגיע מאילת ועד דן. הדפים שבהמשך מתארים קצת מאשר עבר עלינו באותם 50 ימים, שלא היו תמיד קלים, אך היו כולם מיוחדים מאד.
תוכן עניינים
דרום
הגיא האבוד
תמנע
פארק ספיר
כרבולת חרירים
עין עקב
מצד צפיר
נחל צפית עליון
הר עמשא
מיתר
צפון
יער בן שמן
הר שוקף
יער בית קשת
רמת ארבל
נחל דישון
דן
שבת 11.3.08 בצהריים הגיא האבוד
דקלי רחם - מקום למנוחה
שבת בצהריים, נחים בצילו של הגיא האבוד. רוח קרירה מנשבת ושוברת את חומו של המדבר, ובו בעת אף מעיפה מעלינו (במידת מה) את הזבובים. אל דאגה – אלו, הזבובים, ישובו בהפוגה הראשונה של הרוח, ואולי אף לפניה.
אך נחזור אחורה – לפני יומיים, ביום ה', בכמעט חצות יצאנו לדרכנו באוטובוס מחיפה בואכה אילת. שנים מאז יצא לי לסוע באוטובוס, ומתברר שעם השנים לא נעשו הכסאות יותר נוחים לשינה. אך נסיונות אקרובטיים שונים אפשרו לי לבסוף למצוא תנוחה נסבלת, והתעוררתי למראה החשוך של התחנה המרכזית באילת. שעה המתנה עד לבוא האור, והנה אנו במונית לטאבה, אך הפעם לא בכדי לעבור את הגבול לסיני, אלא כדי לחזור צפונה – מסע של חודש ויותר בכדי להגיע חזרה למקום אותו עזבנו לפני חמש שעות. יורדים, מסדרים מחדש את הציוד, כך שהתרמיל של מעין יותר קל ושלי, אבוי,קצת יותר כבד, והנה אנו מוכנים. תוך כדי הסידור מתברר שהבאנו חבילה של 8 בקבוקי מים מינרליים (ולא שישיה כפי שחשבתי). בתור עונש על הבלבול שלי, אני מחליט לקחת את 2 הבקבוקים (או, ליתר דיוק – שלושת הק"ג הנוספים) אתי – קשה לזרוק ככה סתם 3 ליטר שמי יודע מתי נזדקק להם.
הנה גם ניר ובן מוכנים, ואנו בדרכנו אל הר צפחות. בדרך חולף על פנינו בחור בודד, מצויד באוהל – אולי גם הוא מתכוון ללכת את שביל ישראל? כנראה שלא נדע זאת – במהרה הוא נעלם באופק.
מהר צפחות עולים ויורדים על הרמה, עד שיורדים סופית אל הגשרון, והפסקת צהריים מיוחלת. אנו מסיימים את הטחינה ועוברים לפיצוחים כשפתאום מופיע יעל באופק. אני מניח שברגע שיזהה אותנו הוא ימהר וישוב על עקביו, אך הפלא ופלא – הוא ממשיך ומתקרב עד כדי 2 מטר מאתנו. בינתיים מופיע חברו על הקיר מעלינו – מביט בנו ורואה כי טוב, ואף הוא מצטרף לחברו ובא להביט על המשוגעים בנחל. לבסוף נמאס להם והם מסתלקים – וגם אנו בעקבותיהם. עולים בנחל עד שמגיעים למרגלות הר יואש, בגובה של 700 מטר מעל פני הים. השמש כבר שוקעת ואנו פוסעים על המישור לאור ירח, עד שלבסוף מוצאים פינה חולית, מוגנת מהרוח המשתוללת. ארוחת ערב, וב 730 אנו כבר במיטה, מוכנים לשנת לילה.
בוקר – קימה, קצת דגנים עם חלב, תה מתוק מתוק, ואנו ממשיכים אל עין נטפים – המעין היחיד הצפוי בימים הקרובים. ממלאים בקבוקים במים הגפריתיים, מקלחת קצרה מבקבוק, ואנו שוב פוסעים בינות להרי הגרניט. והנה אנו שוב כאן – בגיא האבוד...
מעין כבר מתעקש לעשות משהו – לעלות בגיא, ללמוד קאטה, משהו, אז זהו – אפסיק בינתיים, ולהתראות בהמשך.
אך נחזור אחורה – לפני יומיים, ביום ה', בכמעט חצות יצאנו לדרכנו באוטובוס מחיפה בואכה אילת. שנים מאז יצא לי לסוע באוטובוס, ומתברר שעם השנים לא נעשו הכסאות יותר נוחים לשינה. אך נסיונות אקרובטיים שונים אפשרו לי לבסוף למצוא תנוחה נסבלת, והתעוררתי למראה החשוך של התחנה המרכזית באילת. שעה המתנה עד לבוא האור, והנה אנו במונית לטאבה, אך הפעם לא בכדי לעבור את הגבול לסיני, אלא כדי לחזור צפונה – מסע של חודש ויותר בכדי להגיע חזרה למקום אותו עזבנו לפני חמש שעות. יורדים, מסדרים מחדש את הציוד, כך שהתרמיל של מעין יותר קל ושלי, אבוי,קצת יותר כבד, והנה אנו מוכנים. תוך כדי הסידור מתברר שהבאנו חבילה של 8 בקבוקי מים מינרליים (ולא שישיה כפי שחשבתי). בתור עונש על הבלבול שלי, אני מחליט לקחת את 2 הבקבוקים (או, ליתר דיוק – שלושת הק"ג הנוספים) אתי – קשה לזרוק ככה סתם 3 ליטר שמי יודע מתי נזדקק להם.
הנה גם ניר ובן מוכנים, ואנו בדרכנו אל הר צפחות. בדרך חולף על פנינו בחור בודד, מצויד באוהל – אולי גם הוא מתכוון ללכת את שביל ישראל? כנראה שלא נדע זאת – במהרה הוא נעלם באופק.
מהר צפחות עולים ויורדים על הרמה, עד שיורדים סופית אל הגשרון, והפסקת צהריים מיוחלת. אנו מסיימים את הטחינה ועוברים לפיצוחים כשפתאום מופיע יעל באופק. אני מניח שברגע שיזהה אותנו הוא ימהר וישוב על עקביו, אך הפלא ופלא – הוא ממשיך ומתקרב עד כדי 2 מטר מאתנו. בינתיים מופיע חברו על הקיר מעלינו – מביט בנו ורואה כי טוב, ואף הוא מצטרף לחברו ובא להביט על המשוגעים בנחל. לבסוף נמאס להם והם מסתלקים – וגם אנו בעקבותיהם. עולים בנחל עד שמגיעים למרגלות הר יואש, בגובה של 700 מטר מעל פני הים. השמש כבר שוקעת ואנו פוסעים על המישור לאור ירח, עד שלבסוף מוצאים פינה חולית, מוגנת מהרוח המשתוללת. ארוחת ערב, וב 730 אנו כבר במיטה, מוכנים לשנת לילה.
בוקר – קימה, קצת דגנים עם חלב, תה מתוק מתוק, ואנו ממשיכים אל עין נטפים – המעין היחיד הצפוי בימים הקרובים. ממלאים בקבוקים במים הגפריתיים, מקלחת קצרה מבקבוק, ואנו שוב פוסעים בינות להרי הגרניט. והנה אנו שוב כאן – בגיא האבוד...
מעין כבר מתעקש לעשות משהו – לעלות בגיא, ללמוד קאטה, משהו, אז זהו – אפסיק בינתיים, ולהתראות בהמשך.
יום ב', 13.3 1800 תמנע (+)
טבילה בגב
התוכניות, כדרכן של תוכניות, השתנו, ובמקום לכתוב בצל הרתמים של נאת מדבר קסומה – המחברת מונחת על השולחן ברכבת צפונה, אי שם בין באר שבע לחיפה.
כהרגלנו – נאלץ לחזור אחורה, ולשוב ולהגות בסדר הארועים. עזבנו את הגיא האבוד, ובשמש של אחת בצהריים שבנו ועלינו להר שחורת. השביל חולי, ואני ומעין עוקבים בשקדנות אחרי העקבות, מנסים לברר מי הלך לפנינו, ואילו אנשים באו לקראתנו.
הר שחורת מפנה מקומו לקניון שחורת, ואנו פוסעים בין קירות הגרניט השחורים, נהנים לקפץ במפלים וקצת נרגעים באוויר המתקרר. סיבוב בנחל, ומעין משתיק אותי – "אבא, יעלים!" – סיבה טובה להשתיק את אבא הפטפטן. הפעם עובר לידנו עדר שלם, הכולל מספר זכרים בוגרים עטורי קרניים. כנראה שהשנים באילת היטיבו עם העדר, שגם הוא אינו מגלה שום פחד מפנינו, וממשיך בחיפושיו אחר אוכל במרחק 2-3 מטר מאיתנו. רק זכר אחד, בעל הקרניים הגדולות ביותר, מגלה שמץ הסתייגות מפנינו, ומבצע עיקוף מרשים על הקירות הזקופים שמעלינו, תוך הדגמת פוזות א-לה "מלך החיות".
היעלים מפנים את מקומם לקבוצת מטיילים זרים, המקפידים, כל אחד בתורו, לקדמנו בשלום לבבי.
הנה אנו ביציאה מהנחל, עוברים ליד המלווים של המטיילים. אחת המלוות שואלת בקול רם" "מי רוצה עוגת שוקולד?", אך לצערי מתעלמת לחלוטין מארבעת המטיילים הרעבים (או, לפחות, גרגרנים).
בלית ברירה אנו ממשיכים, עד שעת חשיכה. אנו מוצאים פינה קטנה וחולית, מתחת לעמודי אבן חול נישאים. פסגת שאיפותי – לינה בחוץ, בנוף מקסים, השקט וההוד של המדבר – החיים הטובים.
ארוחת ערב של מרק היום – מים עם קצת מרק שעועית – שאותותיו יורגשו במשך יום ויותר, ביחד עם אורז ועדשים, תפוחי אדמה, נבט חיטה, וקרוטונים – הכל בשם אלוהי הקלוריות. קינוח של פודינג שוקולד, והנה כבר שוב 730, ואנו כהרגלנו נשכבים לישון. הירח עולה למרום השמים, ומאיר את פינתנו באור קסום – ומוקסמים אנו עוברים לעולם החלומות.
בוקר יום א', ואנו פוצחים בעליה תלולה אל ראש מעלה עמרם. בדרך קליטה ראשונה מזה מספר ימים, שמאפשר לשוחח עם רינת והבנות, ולהתעדכן במצב התחפושות (היום פורים!). גולשים מהאוכף לדקלי רחם – מספר דקלים שיצרו סוכה טבעית בין ענפיהם, כמעט קריר מדי. מתישבים בצל הענפים ונהנים ממנוחה וחטיפים. לבסוף למעין נשבר והוא מאיץ בנו לשוב ולצאת לדרך. אנו אורזים ויוצאים, אך כעבור זמן קצר מתברר שלצערנו מתחיל לכאוב למעין. מכיון שלא חם במיוחד, ומכיוון שהשתן בהיר ביותר, הרי שהמיחושים – כאבים בבלוטות הרוק וכאב הראש נובעים כנראה ממחלה זו או אחרת. אני מעביר חלק מהמשקל מתיקו של מעין אלי, והוא, במאמץ לא מבוטל, ממשיך והולך, ממנוחה למנוחה. בדרך, עוד עדר יעלים – רועה על גבי עצי השיטה שבואדי – המראה כבר נעשה כמעט נדוש...
חולפים על פני הפניה החוצה לבאר אורה. התאוששות קלה במצבו של מעין, והוא מחליט שיוכל להחזיק מעמד ב 6 הק"מ שנותרו עד אגם תמנע.
השמש היורדת לה מורידה גם מהחום שבאוויר, ואנו מגיעים לבסוף לאגם המיוחל, ולאוהל האירוח הבדואי המיוחל אף יותר. חלומותיו של בן (ירקוני) על סטייק כבש לא מתגשמים במלואם, ואנו נאלצים להסתפק בחומוס מסחרי דלוח, ושניצל סינטטי מעוף (לאוכלי הבשר שבינינו). לפחות הצ'יפס היו טעימים.
הבוקר מביא רק שיפור קל במצבו של מעין, ולאחר התייעצות טלפונית עם ד"ר אלונה ואמא רינת – אנו מחליטים שנצעד עוד 4 ק"מ למרכז המבקרים, ושם נערוך קונסיליום נוסף. מעין צועד בכבוד, אך התחושה הכללית היא שמוטב שנעשה כעת הפסקה קלה, עד שהדלקת תעבור וישוב לאיתנו.
וכך – אנו כעת באותה רכבת הדוהרת צפונה – בתקווה לשוב אל שיירת ההולכים במוצ"ש הקרוב.
כהרגלנו – נאלץ לחזור אחורה, ולשוב ולהגות בסדר הארועים. עזבנו את הגיא האבוד, ובשמש של אחת בצהריים שבנו ועלינו להר שחורת. השביל חולי, ואני ומעין עוקבים בשקדנות אחרי העקבות, מנסים לברר מי הלך לפנינו, ואילו אנשים באו לקראתנו.
הר שחורת מפנה מקומו לקניון שחורת, ואנו פוסעים בין קירות הגרניט השחורים, נהנים לקפץ במפלים וקצת נרגעים באוויר המתקרר. סיבוב בנחל, ומעין משתיק אותי – "אבא, יעלים!" – סיבה טובה להשתיק את אבא הפטפטן. הפעם עובר לידנו עדר שלם, הכולל מספר זכרים בוגרים עטורי קרניים. כנראה שהשנים באילת היטיבו עם העדר, שגם הוא אינו מגלה שום פחד מפנינו, וממשיך בחיפושיו אחר אוכל במרחק 2-3 מטר מאיתנו. רק זכר אחד, בעל הקרניים הגדולות ביותר, מגלה שמץ הסתייגות מפנינו, ומבצע עיקוף מרשים על הקירות הזקופים שמעלינו, תוך הדגמת פוזות א-לה "מלך החיות".
היעלים מפנים את מקומם לקבוצת מטיילים זרים, המקפידים, כל אחד בתורו, לקדמנו בשלום לבבי.
הנה אנו ביציאה מהנחל, עוברים ליד המלווים של המטיילים. אחת המלוות שואלת בקול רם" "מי רוצה עוגת שוקולד?", אך לצערי מתעלמת לחלוטין מארבעת המטיילים הרעבים (או, לפחות, גרגרנים).
בלית ברירה אנו ממשיכים, עד שעת חשיכה. אנו מוצאים פינה קטנה וחולית, מתחת לעמודי אבן חול נישאים. פסגת שאיפותי – לינה בחוץ, בנוף מקסים, השקט וההוד של המדבר – החיים הטובים.
ארוחת ערב של מרק היום – מים עם קצת מרק שעועית – שאותותיו יורגשו במשך יום ויותר, ביחד עם אורז ועדשים, תפוחי אדמה, נבט חיטה, וקרוטונים – הכל בשם אלוהי הקלוריות. קינוח של פודינג שוקולד, והנה כבר שוב 730, ואנו כהרגלנו נשכבים לישון. הירח עולה למרום השמים, ומאיר את פינתנו באור קסום – ומוקסמים אנו עוברים לעולם החלומות.
בוקר יום א', ואנו פוצחים בעליה תלולה אל ראש מעלה עמרם. בדרך קליטה ראשונה מזה מספר ימים, שמאפשר לשוחח עם רינת והבנות, ולהתעדכן במצב התחפושות (היום פורים!). גולשים מהאוכף לדקלי רחם – מספר דקלים שיצרו סוכה טבעית בין ענפיהם, כמעט קריר מדי. מתישבים בצל הענפים ונהנים ממנוחה וחטיפים. לבסוף למעין נשבר והוא מאיץ בנו לשוב ולצאת לדרך. אנו אורזים ויוצאים, אך כעבור זמן קצר מתברר שלצערנו מתחיל לכאוב למעין. מכיון שלא חם במיוחד, ומכיוון שהשתן בהיר ביותר, הרי שהמיחושים – כאבים בבלוטות הרוק וכאב הראש נובעים כנראה ממחלה זו או אחרת. אני מעביר חלק מהמשקל מתיקו של מעין אלי, והוא, במאמץ לא מבוטל, ממשיך והולך, ממנוחה למנוחה. בדרך, עוד עדר יעלים – רועה על גבי עצי השיטה שבואדי – המראה כבר נעשה כמעט נדוש...
חולפים על פני הפניה החוצה לבאר אורה. התאוששות קלה במצבו של מעין, והוא מחליט שיוכל להחזיק מעמד ב 6 הק"מ שנותרו עד אגם תמנע.
השמש היורדת לה מורידה גם מהחום שבאוויר, ואנו מגיעים לבסוף לאגם המיוחל, ולאוהל האירוח הבדואי המיוחל אף יותר. חלומותיו של בן (ירקוני) על סטייק כבש לא מתגשמים במלואם, ואנו נאלצים להסתפק בחומוס מסחרי דלוח, ושניצל סינטטי מעוף (לאוכלי הבשר שבינינו). לפחות הצ'יפס היו טעימים.
הבוקר מביא רק שיפור קל במצבו של מעין, ולאחר התייעצות טלפונית עם ד"ר אלונה ואמא רינת – אנו מחליטים שנצעד עוד 4 ק"מ למרכז המבקרים, ושם נערוך קונסיליום נוסף. מעין צועד בכבוד, אך התחושה הכללית היא שמוטב שנעשה כעת הפסקה קלה, עד שהדלקת תעבור וישוב לאיתנו.
וכך – אנו כעת באותה רכבת הדוהרת צפונה – בתקווה לשוב אל שיירת ההולכים במוצ"ש הקרוב.
יום ב 20.3 פארק ספיר
לינה בפארק ספיר, על שפת האגם. פרוז'קטור מאיר ברקע, ובכדי לחסוך בחיי הבטריות של הפנס – אני כותב לאורו בתקווה שיהיה קריא.
לאחר ההפסקה עקב מחלת מעין יצאנו ביום א' ברכבת של 420 (בבוקר!, מה שדרש קימה ב 330) מהקריות ולאחר מסעות וטלטלות הגענו ב 1015 לנחל ציחור. בגדי הנסיעות המפוארים (יחסית) הורדו, ואנו פוסעים בערוצו הרחב מאד של הנחל. הכרות ראשונה למעין עם הצעדות בנחלים הגדולים של הנגב – תרגיל מדיטטיבי מעולה, אך לא בדיוק משהו שמעלה את רמת האדרנלין, כפי שאולי מתאים יותר לנער מתבגר.
הציחור הרחב נשפך אל הפארן הרחב אף יותר, ואנו ממשיכים לצעוד בשמש הקופחת. ב 2 הגענו סוף סוף אל החניון של נחל ורדית – הזדמנות לנוח קצת מהשמש היוקדת בערוץ התלול והקניוני , ובהמשך גם הזדמנות להשתעשע מעט בסולמות וחבלים.בסוף הקניון, ארוחת צהריים בצל האחרון, והנה אנו שוב פוסעים בשמש אל עבר קניון נוסף – זה של הברק. מזל שבטיול מדרום לצפון השמש מכה לרוב על הגב ולא נשקפת אל מול הפנים.
הדרך על הרמה מתמשכת לה, ולאחר כ 15 ק"מ הליכה, ניכרת העייפות בקרב כוחותינו (אותם כוחות שגם קמו ב 330 כזכור). אך לבסוף, מגיעים אל קניון הברק בסביבות 5 – עדיין מספיק אור בכדי להשלים את הירידה, אך באוירה של בין ערביים. מתברר שלרדת את הקניון עם תרמיל, לאחר יום עמוס, קצת קשה יותר מאשר בטיול המשפחות שעשינו לפני שנתיים. בדרך עוד ממשיכים לעקוב אחר העקבות – ואף מזהים את עקבותיהם של ניר ובן. מהקניון ממשיכים עוד מספר ק"מ לפינה בנחל, ומנסים למצוא מסתור מהרוחות שהכו בנו במשך היום. במהרה אני אוסף קצת ענפים למדורה קטנה, ולאחר השלמת ארוחת הערב מתכוננים לשינה. הרוח העזה נושאת בחובה סכנה (או שמא תקווה?) של גשם, ואנו מתכוננים ללילה רטוב. אולם, הלילה עובר בשלום, ואנו מתעוררים יבשים עם שחר.
היום הלכנו שוב בערוצים רחבים – הברק והזעף, עד שבשעות הצהריים חתכנו לכביש – מעין עדיין חלש מהמחלה והאנטיביוטיקה. הקפצה קטנה לארוחה טובה בבר מואה, ואחריה הגעה לספיר ומנוחה על שפת האגם בפארק – והנה אנו כאן מוכנים ללינת לילה.
יום ד' 22.3 כרבולת חרירים
עיקול בנחל, מתחת לכרבולת חרירים, על הדפנות הדרומיות של מכתש רמון. היינו אמורים לפגוש את משפחת ירקוני בערבו של יום ב' בפארק ספיר, אך SMS קצר הודיע לנו שהם מעדיפים להתעסק בענייני תיקון מכוניות, ולכן יגיעו לפארק רק עם אוטובוס חצות. אילכך נשכבנו לישון, והשחר שהפציע גילה לנו שהם אכן הגיעו. התארגנות קצת איטית לאור הנסיבות, וב 915 כבר היינו בדרכנו בואכה נחל נקרות ונחל חולית. השביל מתפתל לו בשוליו הצחיחים של הערבה – דרך הכרכשת, האשבורן והצבירה – עולה, יורד ושוב עולה בינות לסלעים בצבעים שונים – שחור, חום, אפור, צהוב, ירוק ועוד – ככל שהטבע החליט ליצור. הצמחיה היתה קצת פחות מגוונת – בעיקר עצי שיטה, ופה ושם איזה רותם שעטה לבן לכבוד האביב.
אמנם רק מרץ, אך החום, לפחות בשמש, כבר כבד ומעיק. קרינה חזקה שמתישה ומעיפת. לשמחתנו, בשעה 130 חולף השביל מעל מפל קטן, שלמרגלותיו גילינו מדף קטן אך מוצל. זמן לארוחת צהריים ומנוחה ליגעים. הזמן חולף מהר מדי, וחייבים לצאת שוב לדרך. עליה של 200 מטר לראש הר יהב. ממולנו באים טיולי בית ספר שממהרים אל המאהל המוכן והארוחות של הקייטרינג, אך אנו ממשיכים להעפיל, עד שלקראת אור אחרון אנו עומדים בראש ההר, ומביטים בעיר האוהלים שקמה לה בחניון גלד שמתחתינו. אך לשם, יש עוד דרך – אנו יורדים עם אור אחרון (ועוד קצת) את המעלה המוביל לנחל נקרות, ולנחל עצמו מגיעים רק עם חשכה. ההליכה בנחל הרחב אמורה להיות פשוטה וקלה, אך נוצר נתק בין ניר ובן לבינינו. חבר'ה מאיזה מכינה באים לעזרתנו ואומרים לנו שהם בדרך למחנה, ושהם יבררו אם בן וניר הגיעו. בכל מקרה הם מבטיחים לבוא ולאסוף אותנו בטנדר שלהם, המחכה בחניון. הרעיון נשמע נחמד, ואנו מתיישבים ומחכים, אך כאשר ב 10 הם עדיין לא מופיעים, אנו מבינים שנאלץ ללכת ברגל, ובסיכומו של דבר אנו בשקי השינה רק ב 11 – יום ארוך. לפחות זכינו לאירוח לבבי מאד מאחת הקבוצות שבחניון.
למחרת אנו מחליטים לוותר על הליכות בשיא החום ובלילה ויוצאים לדרך קצת מוקדם יותר. רחצה קרירה בגב חולית, שלי ושל מעין, ואנו עולים בקצב נינוח בצל של הבוקר. ממשיכים לשלולית הקטנה של עין גלד, חוצים את אוכף האמנוטים ועולים לכרבולת חרירים. כעת כבר שוב חם, והשמש היוקדת מקשה על העליה, ועל ההליכה על השביל הצר. ירידה תלולה, מעין כבר מייחל לצל – והנה בעיקול הנחל קיר של כמה מטרים וצל ענקי. פשוט מושלם לארוחת צהריים ומנוחה ארוכה.
לאחר ההפסקה עקב מחלת מעין יצאנו ביום א' ברכבת של 420 (בבוקר!, מה שדרש קימה ב 330) מהקריות ולאחר מסעות וטלטלות הגענו ב 1015 לנחל ציחור. בגדי הנסיעות המפוארים (יחסית) הורדו, ואנו פוסעים בערוצו הרחב מאד של הנחל. הכרות ראשונה למעין עם הצעדות בנחלים הגדולים של הנגב – תרגיל מדיטטיבי מעולה, אך לא בדיוק משהו שמעלה את רמת האדרנלין, כפי שאולי מתאים יותר לנער מתבגר.
הציחור הרחב נשפך אל הפארן הרחב אף יותר, ואנו ממשיכים לצעוד בשמש הקופחת. ב 2 הגענו סוף סוף אל החניון של נחל ורדית – הזדמנות לנוח קצת מהשמש היוקדת בערוץ התלול והקניוני , ובהמשך גם הזדמנות להשתעשע מעט בסולמות וחבלים.בסוף הקניון, ארוחת צהריים בצל האחרון, והנה אנו שוב פוסעים בשמש אל עבר קניון נוסף – זה של הברק. מזל שבטיול מדרום לצפון השמש מכה לרוב על הגב ולא נשקפת אל מול הפנים.
הדרך על הרמה מתמשכת לה, ולאחר כ 15 ק"מ הליכה, ניכרת העייפות בקרב כוחותינו (אותם כוחות שגם קמו ב 330 כזכור). אך לבסוף, מגיעים אל קניון הברק בסביבות 5 – עדיין מספיק אור בכדי להשלים את הירידה, אך באוירה של בין ערביים. מתברר שלרדת את הקניון עם תרמיל, לאחר יום עמוס, קצת קשה יותר מאשר בטיול המשפחות שעשינו לפני שנתיים. בדרך עוד ממשיכים לעקוב אחר העקבות – ואף מזהים את עקבותיהם של ניר ובן. מהקניון ממשיכים עוד מספר ק"מ לפינה בנחל, ומנסים למצוא מסתור מהרוחות שהכו בנו במשך היום. במהרה אני אוסף קצת ענפים למדורה קטנה, ולאחר השלמת ארוחת הערב מתכוננים לשינה. הרוח העזה נושאת בחובה סכנה (או שמא תקווה?) של גשם, ואנו מתכוננים ללילה רטוב. אולם, הלילה עובר בשלום, ואנו מתעוררים יבשים עם שחר.
היום הלכנו שוב בערוצים רחבים – הברק והזעף, עד שבשעות הצהריים חתכנו לכביש – מעין עדיין חלש מהמחלה והאנטיביוטיקה. הקפצה קטנה לארוחה טובה בבר מואה, ואחריה הגעה לספיר ומנוחה על שפת האגם בפארק – והנה אנו כאן מוכנים ללינת לילה.
יום ד' 22.3 כרבולת חרירים
עיקול בנחל, מתחת לכרבולת חרירים, על הדפנות הדרומיות של מכתש רמון. היינו אמורים לפגוש את משפחת ירקוני בערבו של יום ב' בפארק ספיר, אך SMS קצר הודיע לנו שהם מעדיפים להתעסק בענייני תיקון מכוניות, ולכן יגיעו לפארק רק עם אוטובוס חצות. אילכך נשכבנו לישון, והשחר שהפציע גילה לנו שהם אכן הגיעו. התארגנות קצת איטית לאור הנסיבות, וב 915 כבר היינו בדרכנו בואכה נחל נקרות ונחל חולית. השביל מתפתל לו בשוליו הצחיחים של הערבה – דרך הכרכשת, האשבורן והצבירה – עולה, יורד ושוב עולה בינות לסלעים בצבעים שונים – שחור, חום, אפור, צהוב, ירוק ועוד – ככל שהטבע החליט ליצור. הצמחיה היתה קצת פחות מגוונת – בעיקר עצי שיטה, ופה ושם איזה רותם שעטה לבן לכבוד האביב.
אמנם רק מרץ, אך החום, לפחות בשמש, כבר כבד ומעיק. קרינה חזקה שמתישה ומעיפת. לשמחתנו, בשעה 130 חולף השביל מעל מפל קטן, שלמרגלותיו גילינו מדף קטן אך מוצל. זמן לארוחת צהריים ומנוחה ליגעים. הזמן חולף מהר מדי, וחייבים לצאת שוב לדרך. עליה של 200 מטר לראש הר יהב. ממולנו באים טיולי בית ספר שממהרים אל המאהל המוכן והארוחות של הקייטרינג, אך אנו ממשיכים להעפיל, עד שלקראת אור אחרון אנו עומדים בראש ההר, ומביטים בעיר האוהלים שקמה לה בחניון גלד שמתחתינו. אך לשם, יש עוד דרך – אנו יורדים עם אור אחרון (ועוד קצת) את המעלה המוביל לנחל נקרות, ולנחל עצמו מגיעים רק עם חשכה. ההליכה בנחל הרחב אמורה להיות פשוטה וקלה, אך נוצר נתק בין ניר ובן לבינינו. חבר'ה מאיזה מכינה באים לעזרתנו ואומרים לנו שהם בדרך למחנה, ושהם יבררו אם בן וניר הגיעו. בכל מקרה הם מבטיחים לבוא ולאסוף אותנו בטנדר שלהם, המחכה בחניון. הרעיון נשמע נחמד, ואנו מתיישבים ומחכים, אך כאשר ב 10 הם עדיין לא מופיעים, אנו מבינים שנאלץ ללכת ברגל, ובסיכומו של דבר אנו בשקי השינה רק ב 11 – יום ארוך. לפחות זכינו לאירוח לבבי מאד מאחת הקבוצות שבחניון.
למחרת אנו מחליטים לוותר על הליכות בשיא החום ובלילה ויוצאים לדרך קצת מוקדם יותר. רחצה קרירה בגב חולית, שלי ושל מעין, ואנו עולים בקצב נינוח בצל של הבוקר. ממשיכים לשלולית הקטנה של עין גלד, חוצים את אוכף האמנוטים ועולים לכרבולת חרירים. כעת כבר שוב חם, והשמש היוקדת מקשה על העליה, ועל ההליכה על השביל הצר. ירידה תלולה, מעין כבר מייחל לצל – והנה בעיקול הנחל קיר של כמה מטרים וצל ענקי. פשוט מושלם לארוחת צהריים ומנוחה ארוכה.
יום א' 26.3 עין עקב
על גדות עין עקב
ירדנו מהכרבולת לפרסת נקרות, בדרך ראינו 2 מטיילים עולים מולנו, היחידים שנפגוש במהלך כל היום. השיחה מסתכמת ב"שלום, שלום", והם ממשיכים בדרכם.
הגענו לדרך עפר – קצת הקלה לרגליים דאובות. התאוששות קלה לפני ה "דשדש" של פרסת נקרות.הפרסה עצמה כנראה עברה כמה שטפונות טראומתיים מאז היינו כאן לפני 4 שנים. החורים בסלע שדרכם הציצו ראשי הילדים כנראה טבעו בסחף, ונקודות ציון אחרות נעלמו אף הן.
עם האור הנמוג עולים להר סהרונים, וממש לפני חשיכה מגיעים לחניון גוונים. שם אמורים לחכות לנו מים מיריב – אך מתברר ש 6 הבקבוקים המיוחלים (שגם הם היו גבוליים) נהפכו ל ½ 3 בלבד. אנו מכינים ארוחת ערב זריזה ונשכבים לישון. בוקר – אור ראשון – ופתאום מרחוק נשמע רעש של דיזל. שיירה של 4 ג'יפים עם חבר'ה בדואיים נוהגת בהם עוברת לידנו. אנו מזנקים מתוך שקי השינה ורצים לקראתם עם בקבוקים מונפים. הם רואים אותנו ובלי להאיט אפילו מושיטים לנו 2 בקבוקים נוספים. אנו יוצאים לדרך לאורך נחל גוונים, ולאחר 2 ק"מ מגיעים לכביש מצפה רמון אילת. המכונית הראשונה שעוברת מנופפת לשלום, ואנו ממהרים לנופף בחזרה ולבקש תגבור מים. עוד בקבוק, וכעת אנו כבר מסודרים עד מצפה. שוב שגרת היום – עליה לקיר האמוניטים, ירידה לנחל שמתחתיו, מנוחה בצל עץ שיטה גדול ושוב עליה, הפעם לשן רמון. באמצע העליה מחכה לנו הפתעה נעימה – גב קטן בגודל גיגית, המשמש בדיוק למטרה זו – רחצה מהירה וקפואה. מראש שן רמון אנו יורדים לנחל נקרות והפסקת צהריים ארוכה בצל שיטה נוספת. אנו מנצלים את הזמן לאוכל (כמובן), וכן למשחקי "מנקלה" סוערים, משקעים הנחפרים בחול, ואבנים אותם אספנו מהסביבה.
עליה אחרונה ליום זה, ועם אור אחרון אנו במצפה רמון, נפגשים עם יריב (בן דוד של ניר) והולכים אליו הביתה למקלחת (המביאה למים חומים עד מאד להצטבר), וארוחה קלה. מהר, מהר – אנו צריכים להספיק לאוטובוס המוביל אותנו לבאר שבע, ומשם ברכבת לשילת, למפגש עם רינת, מיקה וגלי.
כידוע, לכל שבת יש מוצאי שבת, ואנו שבים למצפה, ולקראת חצות מגיעים סוף סוף למנוחה, שק שינה פרוס בחורשה מול התחנת דלק.
ב 6 בבוקר כבר מחכה לנו אוהד, להקפיץ אותנו חזרה לשטח, הפעם לגבי חווה. נפגשים שוב עם ניר ובן. המים בגבים עמוקים אך קרים, ואנו מסתפקים במבט בגבים, או לכל היותר (במקרה של מעין ובן) בהקפצת אבנים בגב הגדול (לפחות 10 מטר אורך, מרשים לכל הדעות). מהגבים אנו "תופרים" (עולים ויורדים) לאורך ציר הנפט, עד שלפנות ערב אנו בירידה לעין שביב.
אנו מגיעים בסביבות 5 בערב – מאוחר מדי להמשיך לעין עקב, כך שאנו חוזרים ומתרחקים מהנאה ומוצאים פיסה חולית קטנה אך נעימה לפרוס בה את יצוענו.
בוקר יום ב' – קימה כרגיל, ואנו שוב עולים אל הרמה, הפעם בואכה עין עקב, עליון כתחתון. הפסקה קצרה בעין עקב עליון, נביעה דלילה בינות ליער גדול של קנים ואשלים. המקום קסום, אץ אנו יודעים שעין עקב תחתון מכיל בריכה קסומה אף יותר. אנו רק בודקים קודם את המים, ומחליטים שאינם ראויים למשתה אדם.הליכה קצרה והנה הגענו למקום שבעיני הוא אולי הפנינה של כל הנגב – עין עקב תחתון עם הבריכה הגדולה שלו. ראשית טועמים את המים, שאינם שונים באופן מהותי מאלו שבעין עקב עליון. אך הפעם, אנו מגדירים אותם כשווי מי עדן, וממלאים בהם את הבקבוקים להמשך הדרך. על כל מקרה, מעין מבקש שאת הבקבוקים הטובים שנשארו נייעד לו.
המים קרים (מדריך שמגיע למקום עם מד טמפרטורה טוען ל 7 מעלות, נשמע מוגזם, אך לא בהרבה), אולם לבסוף כולנו טובלים. כצפוי בפנינת מדבר שכזו, במרחק יריקה (קצת ארוכה) משדה בוקר, אנו זוכים למבקרים רבים. דודו, שגם הוא עולה בשביל צפונה, קבוצת הי טקיסטים על אופני הרים, מטיילי יום מרחבי הארץ, קבוצת אמריקאיות בביקור בארץ, ואף קבוצת נערים חרדים, המתפעלים ביידיש שוטפת מהמים.
זהו, הצל מתחיל לעטוף את המעין, ואנו בקרוב נעשה פעמינו הלאה, אל חוד עקב ונחל צין בהמשכו – הלאה צפונה.
הגענו לדרך עפר – קצת הקלה לרגליים דאובות. התאוששות קלה לפני ה "דשדש" של פרסת נקרות.הפרסה עצמה כנראה עברה כמה שטפונות טראומתיים מאז היינו כאן לפני 4 שנים. החורים בסלע שדרכם הציצו ראשי הילדים כנראה טבעו בסחף, ונקודות ציון אחרות נעלמו אף הן.
עם האור הנמוג עולים להר סהרונים, וממש לפני חשיכה מגיעים לחניון גוונים. שם אמורים לחכות לנו מים מיריב – אך מתברר ש 6 הבקבוקים המיוחלים (שגם הם היו גבוליים) נהפכו ל ½ 3 בלבד. אנו מכינים ארוחת ערב זריזה ונשכבים לישון. בוקר – אור ראשון – ופתאום מרחוק נשמע רעש של דיזל. שיירה של 4 ג'יפים עם חבר'ה בדואיים נוהגת בהם עוברת לידנו. אנו מזנקים מתוך שקי השינה ורצים לקראתם עם בקבוקים מונפים. הם רואים אותנו ובלי להאיט אפילו מושיטים לנו 2 בקבוקים נוספים. אנו יוצאים לדרך לאורך נחל גוונים, ולאחר 2 ק"מ מגיעים לכביש מצפה רמון אילת. המכונית הראשונה שעוברת מנופפת לשלום, ואנו ממהרים לנופף בחזרה ולבקש תגבור מים. עוד בקבוק, וכעת אנו כבר מסודרים עד מצפה. שוב שגרת היום – עליה לקיר האמוניטים, ירידה לנחל שמתחתיו, מנוחה בצל עץ שיטה גדול ושוב עליה, הפעם לשן רמון. באמצע העליה מחכה לנו הפתעה נעימה – גב קטן בגודל גיגית, המשמש בדיוק למטרה זו – רחצה מהירה וקפואה. מראש שן רמון אנו יורדים לנחל נקרות והפסקת צהריים ארוכה בצל שיטה נוספת. אנו מנצלים את הזמן לאוכל (כמובן), וכן למשחקי "מנקלה" סוערים, משקעים הנחפרים בחול, ואבנים אותם אספנו מהסביבה.
עליה אחרונה ליום זה, ועם אור אחרון אנו במצפה רמון, נפגשים עם יריב (בן דוד של ניר) והולכים אליו הביתה למקלחת (המביאה למים חומים עד מאד להצטבר), וארוחה קלה. מהר, מהר – אנו צריכים להספיק לאוטובוס המוביל אותנו לבאר שבע, ומשם ברכבת לשילת, למפגש עם רינת, מיקה וגלי.
כידוע, לכל שבת יש מוצאי שבת, ואנו שבים למצפה, ולקראת חצות מגיעים סוף סוף למנוחה, שק שינה פרוס בחורשה מול התחנת דלק.
ב 6 בבוקר כבר מחכה לנו אוהד, להקפיץ אותנו חזרה לשטח, הפעם לגבי חווה. נפגשים שוב עם ניר ובן. המים בגבים עמוקים אך קרים, ואנו מסתפקים במבט בגבים, או לכל היותר (במקרה של מעין ובן) בהקפצת אבנים בגב הגדול (לפחות 10 מטר אורך, מרשים לכל הדעות). מהגבים אנו "תופרים" (עולים ויורדים) לאורך ציר הנפט, עד שלפנות ערב אנו בירידה לעין שביב.
אנו מגיעים בסביבות 5 בערב – מאוחר מדי להמשיך לעין עקב, כך שאנו חוזרים ומתרחקים מהנאה ומוצאים פיסה חולית קטנה אך נעימה לפרוס בה את יצוענו.
בוקר יום ב' – קימה כרגיל, ואנו שוב עולים אל הרמה, הפעם בואכה עין עקב, עליון כתחתון. הפסקה קצרה בעין עקב עליון, נביעה דלילה בינות ליער גדול של קנים ואשלים. המקום קסום, אץ אנו יודעים שעין עקב תחתון מכיל בריכה קסומה אף יותר. אנו רק בודקים קודם את המים, ומחליטים שאינם ראויים למשתה אדם.הליכה קצרה והנה הגענו למקום שבעיני הוא אולי הפנינה של כל הנגב – עין עקב תחתון עם הבריכה הגדולה שלו. ראשית טועמים את המים, שאינם שונים באופן מהותי מאלו שבעין עקב עליון. אך הפעם, אנו מגדירים אותם כשווי מי עדן, וממלאים בהם את הבקבוקים להמשך הדרך. על כל מקרה, מעין מבקש שאת הבקבוקים הטובים שנשארו נייעד לו.
המים קרים (מדריך שמגיע למקום עם מד טמפרטורה טוען ל 7 מעלות, נשמע מוגזם, אך לא בהרבה), אולם לבסוף כולנו טובלים. כצפוי בפנינת מדבר שכזו, במרחק יריקה (קצת ארוכה) משדה בוקר, אנו זוכים למבקרים רבים. דודו, שגם הוא עולה בשביל צפונה, קבוצת הי טקיסטים על אופני הרים, מטיילי יום מרחבי הארץ, קבוצת אמריקאיות בביקור בארץ, ואף קבוצת נערים חרדים, המתפעלים ביידיש שוטפת מהמים.
זהו, הצל מתחיל לעטוף את המעין, ואנו בקרוב נעשה פעמינו הלאה, אל חוד עקב ונחל צין בהמשכו – הלאה צפונה.
יום ד' 29.3, מצד צפיר
הליכה על דפנות המכתש הגדול
נפרדנו מעין עקב, לא לפני שדודו – מדריך טיולים מדימונה, כיבד אותנו בתבשיל דניס עם פול וארטישוקים. ניר ובן העידו שהדניס הוא אכן מעדן לחיך.
סוף סוף עזבנו את העין ועלינו אל חוד עקב ולתצפית על נחל צין ומצוק הצינים ברוח המתגברת . הדרך למטה, בינות לסלעים ומצוקים היתה מאתגרת למדי, ביחוד ברוח שממש התפרעה לה. הגענו למטה והמשכנו לצעוד בערוץ הצין אל תוך השקיעה. עם אור אחרון חצינו את הערוץ, ומצאנו לנו מסתור מהרוח ביובל קטן. הרוח שרקה לה בעוז, ואנו הצטופפנו לנו בצילם של מספר שיחי רותם. קמנו למחרת ליום ארוך – אולי היום המאתגר ביותר בכל הטיול. הלכנו קמעה על המישור מתחת לרכס חתירה, עד שהגענו לנחל עפרן. השביל עלה ועלה, מתפתל בין מצוקים וגבים, חלקם יבשים וחלקם אף מלאי מים. כל סיבוב נראה כאילו הנה הגענו סוף סוף אל קירות המכתש הגדול, אך רק גילה עוד סיבוב, ועוד רכס מאחוריו. לפחות זכינו לראות שלל גבים מלאי מים, כפיצוי. לבסוף, לעת צהריים נפתח לפנינו הנוף של המכתש הגדול, ומראה הכרבולת, קצה המצוק שמעל המכתש. השביל הולך כאן לאורך הכרבולת, עולה ויורד, יורד ועולה וחוזר חלילה, כמעט עד האופק. צעידה על דרך לא דרך, לרוב על סלעים בשיפוע של 45 מעלות. עם אור אחרון הגענו לדרך עפר היורדת למפעל אורון. כאן חיכתה לנו דלית, אחייניתה של תמי, שהקפיצה אותנו לליל מנוחה בדירתה, ולציפיה בליל הבחירות.
למחרת, היום (יום ד') נסענו שוב שעה בחזרה לעין ירקעם. ירדנו את מעלה פלמ"ח התלול, ועלינו את מעלה ימין תוך כדי ליקוי חמה. אמנם לא מלא, אך בהחלט מרגש. האור נהיה רך יותר ופלאי הטכנולוגיה – מבעד לדיסקט ישן שלקחנו מדלית אף זכינו לראות את הירח הנוגס בשמש, ואחר משחרר אותה. השמש אכן חזרה, ואנו כעת יושבים בצל מצוק, ארוחת הצהרים מאחורינו, ובקרוב נמשיך לכוון מצד צפיר והמכתש הקטן.
סוף סוף עזבנו את העין ועלינו אל חוד עקב ולתצפית על נחל צין ומצוק הצינים ברוח המתגברת . הדרך למטה, בינות לסלעים ומצוקים היתה מאתגרת למדי, ביחוד ברוח שממש התפרעה לה. הגענו למטה והמשכנו לצעוד בערוץ הצין אל תוך השקיעה. עם אור אחרון חצינו את הערוץ, ומצאנו לנו מסתור מהרוח ביובל קטן. הרוח שרקה לה בעוז, ואנו הצטופפנו לנו בצילם של מספר שיחי רותם. קמנו למחרת ליום ארוך – אולי היום המאתגר ביותר בכל הטיול. הלכנו קמעה על המישור מתחת לרכס חתירה, עד שהגענו לנחל עפרן. השביל עלה ועלה, מתפתל בין מצוקים וגבים, חלקם יבשים וחלקם אף מלאי מים. כל סיבוב נראה כאילו הנה הגענו סוף סוף אל קירות המכתש הגדול, אך רק גילה עוד סיבוב, ועוד רכס מאחוריו. לפחות זכינו לראות שלל גבים מלאי מים, כפיצוי. לבסוף, לעת צהריים נפתח לפנינו הנוף של המכתש הגדול, ומראה הכרבולת, קצה המצוק שמעל המכתש. השביל הולך כאן לאורך הכרבולת, עולה ויורד, יורד ועולה וחוזר חלילה, כמעט עד האופק. צעידה על דרך לא דרך, לרוב על סלעים בשיפוע של 45 מעלות. עם אור אחרון הגענו לדרך עפר היורדת למפעל אורון. כאן חיכתה לנו דלית, אחייניתה של תמי, שהקפיצה אותנו לליל מנוחה בדירתה, ולציפיה בליל הבחירות.
למחרת, היום (יום ד') נסענו שוב שעה בחזרה לעין ירקעם. ירדנו את מעלה פלמ"ח התלול, ועלינו את מעלה ימין תוך כדי ליקוי חמה. אמנם לא מלא, אך בהחלט מרגש. האור נהיה רך יותר ופלאי הטכנולוגיה – מבעד לדיסקט ישן שלקחנו מדלית אף זכינו לראות את הירח הנוגס בשמש, ואחר משחרר אותה. השמש אכן חזרה, ואנו כעת יושבים בצל מצוק, ארוחת הצהרים מאחורינו, ובקרוב נמשיך לכוון מצד צפיר והמכתש הקטן.
יום ו', 31.3 נחל צפית עליון
נצבעים במכתש הקטן
עולים צפונה, והדרך נהיית פחות מאמצת. העליה למצד צפיר ארוכה אך מתונה. אפשר לדבר בנחת או סתם להנות מהנוף. לקראת המצד מתחילה הרוח הפראית של אחר הצהריים, שמלווה אותנו מאז יום א'. מצד אחד, קצת מקשה על ההליכה, אך, מאידך גיסא, כבר לא סובלים מהחום, ולמטמון המים שלנו בחניון מכתש קטן (באדיבותה של דלית) אנו מגיעים עם עודף נכבד. בחניון עצמו מחכה קבוצה של כ 20 ג'יפים, טיול של איזו חברת בניה. אלו לא מגלים שמץ עניין ב 2 זוגות של אב ובן הנמצאים כאן רק עם שקי שינה בלב המדבר. לעומת זאת, הצלחנו ליצור קשרים טובים עם סולימאן מחצבה, המכין להם ארוחה בדואית כיד המלך. אנו זוכים להתכבד בכוס תה, פיתה חמה, וגולת הכותרת, עוף עם ירקות שבושלו בניר כסף בגחלים. למרבה הצער, אני כזכור צמחוני, ומעין נרדם לפני שניר הביא את האוכל.
למחרת שוב יום קל יחסית, רק לחצות את המכתש הקטן עד עין צפית. ירידה של 200 מטר על הבוקר, ואחר עליה זהה, כמעט ניתן לומר שקטן עלינו. אילכך אנו מרשים לעצמנו להתבטל בבוקר ובארוחת הצהריים, וכרגיל מגיעים ממש עם אור אחרון לרחבה חולית, מרווחת ונוחה בנחל צפית. כוכבים מאירים מעל, כשאנו נרדמים לאטנו. זה יהיה הלילה האחרון במרחבים הפראיים של הנגב – התחנה הבאה הינה כבר בערד, ותחילת האזורים המיושבים. ביום ו' בבוקר אנו קמים ונפרדים ליומיים מניר ובן (שעולים צפונה בנפרד) וחוזרים ליומיים לצפון, למנוחה, למעין, וגשקו (אימון) לילה בקונג פו עבורי.
למחרת שוב יום קל יחסית, רק לחצות את המכתש הקטן עד עין צפית. ירידה של 200 מטר על הבוקר, ואחר עליה זהה, כמעט ניתן לומר שקטן עלינו. אילכך אנו מרשים לעצמנו להתבטל בבוקר ובארוחת הצהריים, וכרגיל מגיעים ממש עם אור אחרון לרחבה חולית, מרווחת ונוחה בנחל צפית. כוכבים מאירים מעל, כשאנו נרדמים לאטנו. זה יהיה הלילה האחרון במרחבים הפראיים של הנגב – התחנה הבאה הינה כבר בערד, ותחילת האזורים המיושבים. ביום ו' בבוקר אנו קמים ונפרדים ליומיים מניר ובן (שעולים צפונה בנפרד) וחוזרים ליומיים לצפון, למנוחה, למעין, וגשקו (אימון) לילה בקונג פו עבורי.
יום ב', 3.4 הר עמשא
שלט של "מלאכי שביל"
הגשקו היה מהנה אך מעיף. בכל זאת, המאמצים המצטברים משפיעים. למחרת ישנתי במשך ½ יום, ועם ערב נפגשנו בתל אביב עם משפחות ירקוני ואור. לקראת חצות הגענו לערד, ולקחנו מונית למפגש הכביש עם נחל חימר. הנהג הסתכל עלינו בספקנות מסויימת, וניסה לוודא שמחכה לנו שם איזושהי קבוצה, או שלפחות תאמנו זאת עם איזשהו גורם מוסמך. בסבר פנים רציני הסברנו לו שהכל מתואם ומוסדר, והמשכנו אל תוך הלילה. לפני שנפרדנו עוד שאלתי את הנהג לגבי מזג האויר, והוא הבטיח לנו שלא נראה סיכוי רציני לגשם. למרות ההבטחה, החלטנו להתמקם מעל הנחל, ואף הקמנו את היריעה שלי, שהבאתי רק בהחלטה של הרגע האחרון. לא הספקנו לסיים את הקמת היריעה, והנה התחיל הגשם. הצטופפנו ששתנו תחת היריעה, ולאט לאט נרדמו כולם. הגשם המשיך במשך כל הלילה, ועם אור ראשון גם התחילו משבי רוח עזים, שלבסוף הצליחו להפיל את היריעה. באין ברירה יותר טובה, החלטנו לארוז את הציוד ולצאת לדרך. ההליכה עצמה היתה סבירה, עליה, אך לאורך דרך עפר רחבה, אך הרוח העזה שעטפה אותנו הקשתה עד מאד על ההליכה. במקומות מסויימים כמעט עפנו מהרוח, בייחוד כאשר נגמרה העליה והגענו לרמה המובילה למצד זוהר. למזלנו, לפחות לא היה כמעט גשם. עם אור אחרון הגענו לערד, ומיהרנו למלא מצברים. תחילה פיצה גדולה לכולם, ולאחר מכן קינוח של גלידה (למרות הקור). משם המשכנו להתארח בביתם של "מלאכי השביל" – אלון ואביטל אהרוני, בעלי "מראה במדבר", האנגר ענקי ברובע האמנים של ערד. אלון ואביטל הם שני אמנים המארחים (בחינם) מטיילים בשביל ישראל. הם היו לבביים עד מאד, כיבדו אותנו במקלחות חמות, אוכל וכמובן לינה. למחרת בבוקר עוד פטפטנו קצת, כך שעד שזזנו כבר היה כמעט 10.
להבדיל מיום האתמול הרוח היתה נסבלת וההליכה היתה על מישור רחב ידיים. התקדמנו לארוחת בוקר נוספת בפארק ערד, ומשם הליכה קצרה לתל ערד. שם פגשנו סוף סוף מטיילים נוספים בשביל (אכן יומיים מלאי פגישות). הנה אנו מתחילים להפגש בזרם ההולכים מצפון לדרום, שמן הסתם עוד יגבר. תחילה, פגישה קצרה עם 2 בנים שמיהרו לעבר הדרום, ובתל עצמו, 3 בנות שגם הן היו בדרכן דרומה. הן היו בדרך למנוחה בערד הקרובה, כך שנשארנו זמן מה לפטפט, ולהשוות חוויות מהצפון לעומת הדרום.
מתל ערד המשכנו לכפר הבדואי דוריג'את ומשם בעליה מתונה להר עמשא. לאחר 3 שבועות של מדבר צחיח, הנה התחילו המדרונות להתכסות בירוק. מדוריג'את עזבנו את הנגב ועברנו לאזור גב ההר. השינוי היה לא רק גאוגרפי אלא גם בוטאני. עם ערב הגענו ליישוב הר עמשא, בגובה 850 מטר, צופה אל המרחבים. ערד במזרח, אזור מיתר במערב, הנגב מדרום ומצפון שטחי הגדה. הישוב חצי נטוש, אך לעומת זאת הכיל חדר מטיילים. חדר פשוט ביותר, אך עם 2 מיטות, מזרונים, ובעיקר אור וחשמל. פינוק אמיתי (שאולי הייתי מעדיף לוותר עליו לטובת אויר היער, אלמלא הקירבה לקו הירוק). בכל אופן, כך קל יותר לכתוב בערב.
להבדיל מיום האתמול הרוח היתה נסבלת וההליכה היתה על מישור רחב ידיים. התקדמנו לארוחת בוקר נוספת בפארק ערד, ומשם הליכה קצרה לתל ערד. שם פגשנו סוף סוף מטיילים נוספים בשביל (אכן יומיים מלאי פגישות). הנה אנו מתחילים להפגש בזרם ההולכים מצפון לדרום, שמן הסתם עוד יגבר. תחילה, פגישה קצרה עם 2 בנים שמיהרו לעבר הדרום, ובתל עצמו, 3 בנות שגם הן היו בדרכן דרומה. הן היו בדרך למנוחה בערד הקרובה, כך שנשארנו זמן מה לפטפט, ולהשוות חוויות מהצפון לעומת הדרום.
מתל ערד המשכנו לכפר הבדואי דוריג'את ומשם בעליה מתונה להר עמשא. לאחר 3 שבועות של מדבר צחיח, הנה התחילו המדרונות להתכסות בירוק. מדוריג'את עזבנו את הנגב ועברנו לאזור גב ההר. השינוי היה לא רק גאוגרפי אלא גם בוטאני. עם ערב הגענו ליישוב הר עמשא, בגובה 850 מטר, צופה אל המרחבים. ערד במזרח, אזור מיתר במערב, הנגב מדרום ומצפון שטחי הגדה. הישוב חצי נטוש, אך לעומת זאת הכיל חדר מטיילים. חדר פשוט ביותר, אך עם 2 מיטות, מזרונים, ובעיקר אור וחשמל. פינוק אמיתי (שאולי הייתי מעדיף לוותר עליו לטובת אויר היער, אלמלא הקירבה לקו הירוק). בכל אופן, כך קל יותר לכתוב בערב.
יום ג', 4.4 מיתר
פרחים לאורך שביל ישראל
בוקר, קמים מהמיטה, או לפחות מהמזרון הפרוס על הבלאטות. לא בטוח שהשינוי הוא לטובה, אך בכל זאת, לפחות ממש לא קר בלילה, ואין טל על שקי השינה. ארוחת בוקר כרגיל, ושוב אנו בדרכנו. אך היום, אנו לראשונה מאז החל הטיול, בין עצים, כשמסביב מלא פרחי בר ועשב ירוק מכל עבר. האזור יפה מאד כעת, גבעות תלולות למדי, שהשביל מסתרך ביניהן, לרוב על דרכי עפר, הדואגות שהשיפועים לא יהיו תלולים מדי. מגיעים לבית היערן ביער יתיר ומשתהים לקרוא את סיפוריהם של מטיילי השביל שעברו כאן לפנינו בחדר המטיילים. ממש אוירה של טיול במזרח, עם הסיפורים, מעללי הגבורה, הקינות, וכמובן הטיפים, מה לעשות ומה לא.
מיתיר שוב מתחזקת הרוח למערבית חזקה, שמולה נצעד את שארית היום. עם ערב הגענו למיתר, וכאן נפרדות דרכינו מניר, בן (וגם עודד ועדו כרגע) והשביל. אנו שמים פעמינו צפונה להפוגה של 5 ימים, מעין למחנה אימונים של האופניים, ואני לקורס השנתי שלי בשומרי הגן. כאשר נחזור, באמת נהיה בחלק הצפוני של השביל.
מיתיר שוב מתחזקת הרוח למערבית חזקה, שמולה נצעד את שארית היום. עם ערב הגענו למיתר, וכאן נפרדות דרכינו מניר, בן (וגם עודד ועדו כרגע) והשביל. אנו שמים פעמינו צפונה להפוגה של 5 ימים, מעין למחנה אימונים של האופניים, ואני לקורס השנתי שלי בשומרי הגן. כאשר נחזור, באמת נהיה בחלק הצפוני של השביל.
יום ד', 14.4, שילת (יער בן שמן)
סחלב
עבר שבוע כמעט, וביום ב' לילה אנו מגיעים לעין לימון (או לימור, לפי גרסת המדקדקים), שמתחת לצובה. משולי המדבר, הנה הגענו פתאום ללב הרי ירושלים, ליד מעין עם מים זכים. המים נקווים בתוך מערה קטנה, ומשם נשפכים לבריכה האופיינית למעינות בהרי ירושלים. הבוקר קר מדי לרחצה, ואנו מסתפקים בהתפעלות משפע המים. בבוקר עוברים על פנינו מקומיים מהסביבה בדרכם לעבודה ביישובים הסמוכים – מי ברגל ומי על גבי חמור. הטל של הלילה הרטיב את שקי השינה , ואנו מחכים לשמש שתייבש את הציוד, ולבסוף יוצאים לדרכנו. לשמחתנו עוד לא יבש הכל, אולי בזכות הגשמים העזים של השבוע החולף, ואנו זוכים לצעוד בנוחות במורד נחל כסלון, בינות לשפעת פריחה ושלל צבעים, ורוד, כתום, כחול, צהוב, סגול ועוד ועוד.
עצירה קצרה במערת בני ברית, ואנו בעליה תלולה החוצה מהנחל – העליה התלולה האחרונה שנפגוש בה עד שנגיע לכרמל. בסוף העליה נפגשים בשנית עם קבוצת רוכבי אופניים המתפעלים מסיפורי השביל, וכן מהכלבה הדסה שהצטרפה לניר ובן – גולדן רטריבר יפה עם מנהג מגונה ללעוס אבנים בשיניה. הלב מתכווץ כל פעם למשמע הנגיסות, ולמראה שיניה הנשברות. ממשיכים לשמורת המסרק ודרך בורמה. שלטים לרוב המספרים על עלילות תש"ח – הקרבות בדרך לירושלים. ארוחת צהריים מאוחרת ליד מסילת ציון, והנה גם הרי ירושלים מאחורינו, ואנו בגבעות המשתפלות של שפלת יהודה. הליכה נינוחה ביערות, ולקראת ערב אנו מגיעים לנוה שלום. אנו ניגשים למלא מים בבית בישוב, ובשיחה המתפתחת מתברר שבעל הבית עוסק בהדרכה סביבתית ואף עומד לעבור קורס של שומרי הגן בקרוב. הוא אף מציע לנו עזרה בהקמת מערכת מיחזור מים לבית, המקרים הקטנים המתרחשים לאורך השביל. עד שסיימנו לפטפט כבר יורד הערב, ואנו ממשיכים עוד כשעה לאור הירח עד נחל נחשון שמתחת למנזר לטרון, למנוחה ביער אורנים קטן. יום ד' – ליל הסדר בפתח, ואנו אצים בכדי לפגוש את אליהו הנביא (או שמא, "אליהו ענבים"). אנו בדיוק מסיימים לארוז כאשר מולנו מופיע זוג מבוגר, צועדים מהולנד, שעולים לרגל לירושלים לאורך שביל ישראל, עליו החלו לצעוד בכנרת. הם אמנם ישנו קצת יותר בסטייל, במנזר לטרון, אך מאידך גיסא התברר שבתור נוצרים אדוקים הם גם קמו למיסה של 4 בבוקר. בהמשך השיחה מתברר שהם מבצעים עליה לרגל אמיתית – בשנים האחרונות הם צעדו חודש בשנה – מהולנד לרומא, משם חצו את יוון ולאחר מכן את כרתים, ורק מגבלות גיאופוליטיות מנעו מהם לבצע את כל הצעדה ברגל. אנו נפרדים לשלום, ופוסעים לנו בשלווה בין כרמים וזיתים בעמק לטרון הפסטורלי, חולפים על פני המנזר (ללא מיסה) ומגיעים לאנדרטת חיל השריון, המזכיר לנו שוב את נהרות הדם ששטפו את הארץ בכלל, ועמק זה בפרט.
פסיעה בדרכי עפר לאורך כביש 1 ההומה במכוניות החולפות בין ירושלים לתל אביב, ואנו באתר מסילת הרכבת החדשה לירושלים. ומתפעלים (???) מהכלים ההנדסיים הכבדים המיישרים הרים וממלאים עמקים במהלך הנחת המסילה החדשה. חוזרים ליער שעלבים, למפגש קצר עם משפחה דתית העסוקה בשריפת החמץ (לצערנו כשהגענו כשהחמץ כבר היה שרוף, ולא יכולנו למצוא לו שימוש ראוי יותר). משם המשכנו למראות של משאיות ענק העסוקות בבניית הכבישים החדשים, והנה אנו כבר בפאתי מודיעין, העיר ההומיה. אך לנו עוד נכונו מעט עלילות ביער בן שמן, לפני שנזכה לחוג את יציאת מצרים, בקרבת ביתם של המכבים.
ארוחת צהריים בצל אורנים, ואנו נפרדים ממשפחת ירקוני אשר בדרכם לחוג את ליל הסדר בטבע במצפה מודיעין. אנו נחוג זאת בצורה שמרנית יותר אצל הוריה של רינת, בשילת. בכל מקרה, לבקשת מעין אנו משלימים את הצעדה אל הסבא וסבתא בשילת ברגל, ולקראת ערב מגיעים הביתה. עוד נשאר נספיק זמן למקלחת קצרה לפני הגעת המסובין והקריאה בהגדה.
הסדר חלף הלך לו, אך האביב מביא איתו גם חמסינים, וכך אנו מתבטלים גם בחמישי וששי, בציפיה לימים קרירים יותר. בשבת מגיע סוף סוף מזג אויר נאה, ואנו עושים טיול משפחתי בפארק הירקון (לאחר שדילגנו על הקטע לאורך כביש 6, בין מצפה מודיעין לאצטדיון רמת גן). הליכה עם גלי ומיקה (בנוסף לכרמית ורינת) בקצב שונה במקצת, ואנו עוברים את הק"מ בהליכה נינוחה במשך יום שלם. כיף לראות את כמות ומגוון בעלי הכנף השוכנים לאורך גדות הנהר, ולמרות שזהו אמצע חול המועד, ויום שבת, ריחות המנגל מורגשים, אך אינם בלתי סבירים.
משם התכוונו להמשיך לצעוד בערב, אך תחזיות קודרות ושמיים קודרים אף יותר משכנעים אותנו לחזור ללילה נוסף בשילת. בבוקר יורד גשם זלעפות, אך לאחר התלבטויות ארוכות אנו מחליטים בכל זאת לצאת לדרך, בייחוד לאחר שרינת מתנדבת להקפיץ לנו את התרמילים בסוף היום. אנו עוזבים את הרצליה תחת שמים אפורים ביותר, אך היום,למעט טפטוף קל של כחצי שעה, ישאר כזה. מאיים, אך לא מממש, ופשוט אידיאלי לטיולים. מסלולנו היום כולל הליכה לאורך החוף, מהרצליה דרך נתניה, עד בית ינאי. הים הסוער מוסיף נופך דרמטי להליכה, והגלים המתנפצים אל החוף שומרים על ערנותנו שמא נתרטב. אך היום בכללותו מהנה ביותר , ואנו מצליחים להשאר יבשים, למעט מעין שמפיל את מכנסיו הארוכים מידו בעת צליחת הפתח של נחל פולג. למרבה השמחה, הרוח מייבשת את המכנסיים הסוררים בתוך זמן קצר.
עם ערב רינת מקפיצה אותנו לחברים שלה מהעבודה, הגרים ממכמורת. לאור התחזיות לגשם אנו מעדיפים מחסה כלשהו מעל ראשינו, וכך, לאחר משחק שש בש סוער, נרדמים מעין ואני במרפסת, מצפים ליום המחרת.
עצירה קצרה במערת בני ברית, ואנו בעליה תלולה החוצה מהנחל – העליה התלולה האחרונה שנפגוש בה עד שנגיע לכרמל. בסוף העליה נפגשים בשנית עם קבוצת רוכבי אופניים המתפעלים מסיפורי השביל, וכן מהכלבה הדסה שהצטרפה לניר ובן – גולדן רטריבר יפה עם מנהג מגונה ללעוס אבנים בשיניה. הלב מתכווץ כל פעם למשמע הנגיסות, ולמראה שיניה הנשברות. ממשיכים לשמורת המסרק ודרך בורמה. שלטים לרוב המספרים על עלילות תש"ח – הקרבות בדרך לירושלים. ארוחת צהריים מאוחרת ליד מסילת ציון, והנה גם הרי ירושלים מאחורינו, ואנו בגבעות המשתפלות של שפלת יהודה. הליכה נינוחה ביערות, ולקראת ערב אנו מגיעים לנוה שלום. אנו ניגשים למלא מים בבית בישוב, ובשיחה המתפתחת מתברר שבעל הבית עוסק בהדרכה סביבתית ואף עומד לעבור קורס של שומרי הגן בקרוב. הוא אף מציע לנו עזרה בהקמת מערכת מיחזור מים לבית, המקרים הקטנים המתרחשים לאורך השביל. עד שסיימנו לפטפט כבר יורד הערב, ואנו ממשיכים עוד כשעה לאור הירח עד נחל נחשון שמתחת למנזר לטרון, למנוחה ביער אורנים קטן. יום ד' – ליל הסדר בפתח, ואנו אצים בכדי לפגוש את אליהו הנביא (או שמא, "אליהו ענבים"). אנו בדיוק מסיימים לארוז כאשר מולנו מופיע זוג מבוגר, צועדים מהולנד, שעולים לרגל לירושלים לאורך שביל ישראל, עליו החלו לצעוד בכנרת. הם אמנם ישנו קצת יותר בסטייל, במנזר לטרון, אך מאידך גיסא התברר שבתור נוצרים אדוקים הם גם קמו למיסה של 4 בבוקר. בהמשך השיחה מתברר שהם מבצעים עליה לרגל אמיתית – בשנים האחרונות הם צעדו חודש בשנה – מהולנד לרומא, משם חצו את יוון ולאחר מכן את כרתים, ורק מגבלות גיאופוליטיות מנעו מהם לבצע את כל הצעדה ברגל. אנו נפרדים לשלום, ופוסעים לנו בשלווה בין כרמים וזיתים בעמק לטרון הפסטורלי, חולפים על פני המנזר (ללא מיסה) ומגיעים לאנדרטת חיל השריון, המזכיר לנו שוב את נהרות הדם ששטפו את הארץ בכלל, ועמק זה בפרט.
פסיעה בדרכי עפר לאורך כביש 1 ההומה במכוניות החולפות בין ירושלים לתל אביב, ואנו באתר מסילת הרכבת החדשה לירושלים. ומתפעלים (???) מהכלים ההנדסיים הכבדים המיישרים הרים וממלאים עמקים במהלך הנחת המסילה החדשה. חוזרים ליער שעלבים, למפגש קצר עם משפחה דתית העסוקה בשריפת החמץ (לצערנו כשהגענו כשהחמץ כבר היה שרוף, ולא יכולנו למצוא לו שימוש ראוי יותר). משם המשכנו למראות של משאיות ענק העסוקות בבניית הכבישים החדשים, והנה אנו כבר בפאתי מודיעין, העיר ההומיה. אך לנו עוד נכונו מעט עלילות ביער בן שמן, לפני שנזכה לחוג את יציאת מצרים, בקרבת ביתם של המכבים.
ארוחת צהריים בצל אורנים, ואנו נפרדים ממשפחת ירקוני אשר בדרכם לחוג את ליל הסדר בטבע במצפה מודיעין. אנו נחוג זאת בצורה שמרנית יותר אצל הוריה של רינת, בשילת. בכל מקרה, לבקשת מעין אנו משלימים את הצעדה אל הסבא וסבתא בשילת ברגל, ולקראת ערב מגיעים הביתה. עוד נשאר נספיק זמן למקלחת קצרה לפני הגעת המסובין והקריאה בהגדה.
הסדר חלף הלך לו, אך האביב מביא איתו גם חמסינים, וכך אנו מתבטלים גם בחמישי וששי, בציפיה לימים קרירים יותר. בשבת מגיע סוף סוף מזג אויר נאה, ואנו עושים טיול משפחתי בפארק הירקון (לאחר שדילגנו על הקטע לאורך כביש 6, בין מצפה מודיעין לאצטדיון רמת גן). הליכה עם גלי ומיקה (בנוסף לכרמית ורינת) בקצב שונה במקצת, ואנו עוברים את הק"מ בהליכה נינוחה במשך יום שלם. כיף לראות את כמות ומגוון בעלי הכנף השוכנים לאורך גדות הנהר, ולמרות שזהו אמצע חול המועד, ויום שבת, ריחות המנגל מורגשים, אך אינם בלתי סבירים.
משם התכוונו להמשיך לצעוד בערב, אך תחזיות קודרות ושמיים קודרים אף יותר משכנעים אותנו לחזור ללילה נוסף בשילת. בבוקר יורד גשם זלעפות, אך לאחר התלבטויות ארוכות אנו מחליטים בכל זאת לצאת לדרך, בייחוד לאחר שרינת מתנדבת להקפיץ לנו את התרמילים בסוף היום. אנו עוזבים את הרצליה תחת שמים אפורים ביותר, אך היום,למעט טפטוף קל של כחצי שעה, ישאר כזה. מאיים, אך לא מממש, ופשוט אידיאלי לטיולים. מסלולנו היום כולל הליכה לאורך החוף, מהרצליה דרך נתניה, עד בית ינאי. הים הסוער מוסיף נופך דרמטי להליכה, והגלים המתנפצים אל החוף שומרים על ערנותנו שמא נתרטב. אך היום בכללותו מהנה ביותר , ואנו מצליחים להשאר יבשים, למעט מעין שמפיל את מכנסיו הארוכים מידו בעת צליחת הפתח של נחל פולג. למרבה השמחה, הרוח מייבשת את המכנסיים הסוררים בתוך זמן קצר.
עם ערב רינת מקפיצה אותנו לחברים שלה מהעבודה, הגרים ממכמורת. לאור התחזיות לגשם אנו מעדיפים מחסה כלשהו מעל ראשינו, וכך, לאחר משחק שש בש סוער, נרדמים מעין ואני במרפסת, מצפים ליום המחרת.
יום ה' 19.4, הר שוקף
חוף הים באזור מכון וינגייט
יום ב' – קמנו בבוקר, לשמחתנו (או שמא לצערנו) לא ירד גשם בלילה. מאידך זכינו למקלחת חמה (רק אני) בערב, ותצפית בנמיה בבוקר. לאחר שגמרנו לארוז, הפעם שקי השינה לא היו רטובים מטל, ולהצטייד בכל טוב במכולת. חזרנו לצומת, ופנינו מערבה לאורך נחל אלכסנדר. הליכה נינוחה, כשמסביבנו חוגגים את חול המועד. במסילת הרכבת פנינו צפונה. לשמחתנו החול היה קשה מהגשם שירד בימים האחרונים, מה שהשאיר למעין אנרגיה לספור את הקרונות בכל רכבת חולפת, והיו לא מעט כאלה. המשך ההליכה בין הבריכות, האקליפטוסים והאלונים של יער חדרה, ולאחר מכן הליכה קצרה בשממה העירונית של אחורי גבעת אולגה, עד שהגענו שוב להמוני מטיילי החג ליד נחל חדרה. מצאנו פינה שקטה יחסית צמודה לנחל, למנוחת צהריים. משם המשך לחוף שדות ים, עוברים ליד כפר איזון , ועוצרים לצפות בקייט סרפינג, קופצים מעל הגלים ולפעמים מתרסקים בהם. בקיסריה החלטנו להתפנק בארוחה במסעדה. בשיחה עם רינת היא השביעה אותנו שלא נישן סתם ככה על החוף. אילכך אנו הולכים לאור השקיעה על שפת הים הקסום עד ג'יסר. אל ג'יסר מגיעים עם אור אחרון, וממשיכים בדמדומים האחרונים אל בית חנניה, ללינה על הדשא מול בית העם, באדיבות דורון הרב"ש.
יום ג' – שוב זכינו להצטייד במכולת ויצאנו לדרכנו, אל קטע קישור של שביל ישראל בו צועדים בין שדות וכרמים, והפעם בשדה חיטה המרטיב אותנו עד המתניים. חוצים בפעם האחרונה לטיול את פסי הרכבת, מנופפים לשלום לקרונות ועולים לחוטם הכרמל ותצפית על חוף הכרמל. סיור בעתיקות חרבות עקב, ואנו יורדים לכוון גן הנדיב, בינות חורש מלא פריחה. העקבות בבוץ מספרים על תלאותיהם של הטיילים שחלפו כאן בגשם לפני כמה ימים. בפאתי זכרון אנו עוצרים למלא מים בעין צור. עדיין קריר מדי לטבול בבריכה הקטנה. בהמשך אנו מגיעים למחצבות קדומים שמאחורי (מזרחה) לזכרון, ועוצרים להפסקת אוכל וצפייה במטפסים במצוק הקטן. לצערי, כנראה שרוב המטפסים נסעו לירדן לרגל החג, והפעילות מצומצמת למדי. מכאן צעידה לאורך דרך עפר לצומת שפיה. צבי גילת מתאר אותה (בספרו) כמאובקת ומשעממת, אך הפריחה האביבית מצליחה לשוות לה חן. אנו מתחילים לפגוש קבוצה ועוד קבוצה שמטיילות לאורך השביל. חלקם מטיילי יום שעושים את השביל בשלבים רבים, עוד כמה שמשלימים קטעים של שבוע שבועיים, ואפילו מטייל נועז אחד שעדיין מתעתד להגיע לאילת. הוא משתף אותנו בתוכניותיו לצעידות ליליות במדבר החם של מאי.
אחר הצהריים אנו מגיעים לפאתי מושב עופר, ולאחר הפסקה נוספת, נפגשים עם המשפחה – רינת, מיקה וגלי, ביחד עם סבא יוחי וסבתא אירית, המצטרפים אלינו לטיול קצר ביער הקסום המוריד אותנו לבקעה של כרם מהר"ל , עצים גבוהים, מפלונים, פינות ישיבה קטנות, הנותנות בעונה זו ריח קסום של יער "אמיתי". לאחר מכן אנו חוברים עם משפחת ירקוני וחברים נוספים לחוג את יום הולדתו של ניר – מאורע משמח כשלעצמו, ושבעתיים כשאנו זוכים להתכבד בארוחה לתפארת, שלא להזכיר את החברותא.
יום ד' – היום אנו ממשיכים עם משפחת אור – עידו ועודד, שיצטרפו אלינו עד שבת. בהמלצתה של מיכל אבוטבול אנו סוטים טיפה הצידה מהשביל ושוב פוסעים ביער עד נחל מערות. חליפה מתחת לפתח הנחל מזכירה לי את הימים הרבים בהם ביליתי כאן בטיפוס. הן כאן למעשה טיפסתי בפעם הראשונה, עם שמוליק רוזן כמדריך, ואנדריאה ענתי ביחד איתי, כמטפסים חדשים. אנו ממשיכים צפונה לעין הוד, על המדרונות החשופים של הכרמל, בינות לקידה שעירה, הברקנים והגדילנים, מסלול אתגרי ביכולת המעבר. בעין הוד אני מחליף את הבד המכסה אותי בחולצה, ואנו מסתובבים קצת בין המוני המבקרים, מראה יוצא דופן בין המוני האנשים המתורבתים, הלבושים כדבעי. אנו נהנים מגלידה, ואני אף עובר השתלמות מקצועית קצרצרה מ 2 קולעות סלים, המציגות את מרכולתן, ואף נותנות הסברים קצרים.
משם אנו ממשיכים למערת אצבע ונחל אורן. מעבר מהיר בחניון המלא בריח המנגל, לצורך מילוי מים, ואנו עולים בשביל תלול ומתפתל לכיוון הר שוקף. בקטע זה הספר שוכח לציין את הקשיים, ונראה כאילו דילגו על המעבר הפיזי בשטח. אנו מופתעים במקצת, אך לבסוף התלאות מאחורינו ואנו שוב פוסעים בשבילים נינוחים, עד הלום – רחבה קטנה בראש ההר, עם גזם טרי למדורה, מזג אויר נעים ונוף אל האופק (כשאינו מוסתר על ידי עצים). למעט היתושים פשוט כליל השלמות, וביתושים נלחם בחומר דוחה ובכילה.
יום ג' – שוב זכינו להצטייד במכולת ויצאנו לדרכנו, אל קטע קישור של שביל ישראל בו צועדים בין שדות וכרמים, והפעם בשדה חיטה המרטיב אותנו עד המתניים. חוצים בפעם האחרונה לטיול את פסי הרכבת, מנופפים לשלום לקרונות ועולים לחוטם הכרמל ותצפית על חוף הכרמל. סיור בעתיקות חרבות עקב, ואנו יורדים לכוון גן הנדיב, בינות חורש מלא פריחה. העקבות בבוץ מספרים על תלאותיהם של הטיילים שחלפו כאן בגשם לפני כמה ימים. בפאתי זכרון אנו עוצרים למלא מים בעין צור. עדיין קריר מדי לטבול בבריכה הקטנה. בהמשך אנו מגיעים למחצבות קדומים שמאחורי (מזרחה) לזכרון, ועוצרים להפסקת אוכל וצפייה במטפסים במצוק הקטן. לצערי, כנראה שרוב המטפסים נסעו לירדן לרגל החג, והפעילות מצומצמת למדי. מכאן צעידה לאורך דרך עפר לצומת שפיה. צבי גילת מתאר אותה (בספרו) כמאובקת ומשעממת, אך הפריחה האביבית מצליחה לשוות לה חן. אנו מתחילים לפגוש קבוצה ועוד קבוצה שמטיילות לאורך השביל. חלקם מטיילי יום שעושים את השביל בשלבים רבים, עוד כמה שמשלימים קטעים של שבוע שבועיים, ואפילו מטייל נועז אחד שעדיין מתעתד להגיע לאילת. הוא משתף אותנו בתוכניותיו לצעידות ליליות במדבר החם של מאי.
אחר הצהריים אנו מגיעים לפאתי מושב עופר, ולאחר הפסקה נוספת, נפגשים עם המשפחה – רינת, מיקה וגלי, ביחד עם סבא יוחי וסבתא אירית, המצטרפים אלינו לטיול קצר ביער הקסום המוריד אותנו לבקעה של כרם מהר"ל , עצים גבוהים, מפלונים, פינות ישיבה קטנות, הנותנות בעונה זו ריח קסום של יער "אמיתי". לאחר מכן אנו חוברים עם משפחת ירקוני וחברים נוספים לחוג את יום הולדתו של ניר – מאורע משמח כשלעצמו, ושבעתיים כשאנו זוכים להתכבד בארוחה לתפארת, שלא להזכיר את החברותא.
יום ד' – היום אנו ממשיכים עם משפחת אור – עידו ועודד, שיצטרפו אלינו עד שבת. בהמלצתה של מיכל אבוטבול אנו סוטים טיפה הצידה מהשביל ושוב פוסעים ביער עד נחל מערות. חליפה מתחת לפתח הנחל מזכירה לי את הימים הרבים בהם ביליתי כאן בטיפוס. הן כאן למעשה טיפסתי בפעם הראשונה, עם שמוליק רוזן כמדריך, ואנדריאה ענתי ביחד איתי, כמטפסים חדשים. אנו ממשיכים צפונה לעין הוד, על המדרונות החשופים של הכרמל, בינות לקידה שעירה, הברקנים והגדילנים, מסלול אתגרי ביכולת המעבר. בעין הוד אני מחליף את הבד המכסה אותי בחולצה, ואנו מסתובבים קצת בין המוני המבקרים, מראה יוצא דופן בין המוני האנשים המתורבתים, הלבושים כדבעי. אנו נהנים מגלידה, ואני אף עובר השתלמות מקצועית קצרצרה מ 2 קולעות סלים, המציגות את מרכולתן, ואף נותנות הסברים קצרים.
משם אנו ממשיכים למערת אצבע ונחל אורן. מעבר מהיר בחניון המלא בריח המנגל, לצורך מילוי מים, ואנו עולים בשביל תלול ומתפתל לכיוון הר שוקף. בקטע זה הספר שוכח לציין את הקשיים, ונראה כאילו דילגו על המעבר הפיזי בשטח. אנו מופתעים במקצת, אך לבסוף התלאות מאחורינו ואנו שוב פוסעים בשבילים נינוחים, עד הלום – רחבה קטנה בראש ההר, עם גזם טרי למדורה, מזג אויר נעים ונוף אל האופק (כשאינו מוסתר על ידי עצים). למעט היתושים פשוט כליל השלמות, וביתושים נלחם בחומר דוחה ובכילה.
שבת 21.4, יער בית קשת
מעין הולך בין הקוצים
יום ו' - הבוקר בר כל כך מהר – שוב קמים, ארוחת בוקר זריזה ואנו צועדים בניחותא במורד אל עבר בקעת אלון. בשביל סימני החלקה לרוב של מי שעברו כאן כמה ימים מוקדם יותר, אך כעת האדמה שוב יבשה, והצעידה נעימה ביותר. אמנם הובטח לנו יום של שרב כבד, אך העצים מספקים מסתור מהשמש, והתנאים עבורנו מושלמים. חוצים את הבקעה ועולים באפיקו של נחל חיק, בין סלעים ועצים. עוברים את עין חיק בכמעט חרבה, זרזיף קטן ולידו בריכת אגירה גדולה וריקה, ומגיעים לעוספיה. הצטיידות קצרה (עדיין מוקדם מדי לארוחת בוקר, לצערי), ואנו יורדים בשביל הנחש לעבר יגור, תוך העלאת מורשת המעפילים שצעדו כאן לפני קום המדינה, במהלך בריחה ממחנה המעצר הבריטי בעתלית. שוב מגינים עלינו העצים, והשביל היורד במתינות בפיתולי הנחש שלו מוביל אותנו לארוחת צהריים על הדשא של הקיבוץ, שבסיומה משחק כדורגל מאולתר בין מעין, עדו ועודד. אני מצלם.
משם פוסעים ברחובות רכסים. מעין ואני מחליפים לזמן קצר את הבד בו אנו מתכסים בדרך כלל בחולצה, לכבוד התושבים הדתיים. מכאן אנו עולים בין הגבעות לכוון טבעון. סיום היום על כביש רכסים טבעון, שם הכנו לבנים הפתעה – אנו עומדים על הכביש, כשפתאום מופיעות רינת ותמי עם 6 בני ובנות השכבה מהישוב. למרות שדובר על כך שיבואו מתישהו, ולמרות התאומים הרבים שעשינו במהלך היום, הרי שהצלחנו להפתיע את מעין בן ועדו, ואנו שוב זוכים לארוחת ערב ביתית, הכוללת עוגה לקינוח. לבסוף נפרדים, ואנו ממשיכים עוד קצת לישון מתחת לעץ אלון גדול בואדי.
שבת – יורדים מתחת לנופית, וכאן נפגשים עם עמיר קדרוני (מהישוב) ועם דודה עליזה של ניר, שילוו אותנו היום. הליכה בנחל ציפורי עד עין יבקע ורחצה מהנה, ומשם בין הרים וגבעות לצומת המוביל – רק 15 דקות נסיעה מהבית. אחרי כל שבועות ההליכה מאילת, הנה אנו עוברים ממש במרחק הושטת יד. אך אנו ממשיכים הלאה עם השביל לציפורי ומשם למשהד. היום יום הולדתי, ביחד עם תמי אור, ואנו שוב זוכים לביקור ופינוק. במשהד נפגשים עם משפחות אור וירקוני (ואנחנו כמובן) ונוסעים לארוחה משותפת וטעימה ביותר ביער בית קשת. הלילה גם הבנות נשארות לישון אתנו – נראה איזה טיולים אזכה לעשות איתן כשתגדלנה. הנשים – מעדיפות את המיטה בבית...
משם פוסעים ברחובות רכסים. מעין ואני מחליפים לזמן קצר את הבד בו אנו מתכסים בדרך כלל בחולצה, לכבוד התושבים הדתיים. מכאן אנו עולים בין הגבעות לכוון טבעון. סיום היום על כביש רכסים טבעון, שם הכנו לבנים הפתעה – אנו עומדים על הכביש, כשפתאום מופיעות רינת ותמי עם 6 בני ובנות השכבה מהישוב. למרות שדובר על כך שיבואו מתישהו, ולמרות התאומים הרבים שעשינו במהלך היום, הרי שהצלחנו להפתיע את מעין בן ועדו, ואנו שוב זוכים לארוחת ערב ביתית, הכוללת עוגה לקינוח. לבסוף נפרדים, ואנו ממשיכים עוד קצת לישון מתחת לעץ אלון גדול בואדי.
שבת – יורדים מתחת לנופית, וכאן נפגשים עם עמיר קדרוני (מהישוב) ועם דודה עליזה של ניר, שילוו אותנו היום. הליכה בנחל ציפורי עד עין יבקע ורחצה מהנה, ומשם בין הרים וגבעות לצומת המוביל – רק 15 דקות נסיעה מהבית. אחרי כל שבועות ההליכה מאילת, הנה אנו עוברים ממש במרחק הושטת יד. אך אנו ממשיכים הלאה עם השביל לציפורי ומשם למשהד. היום יום הולדתי, ביחד עם תמי אור, ואנו שוב זוכים לביקור ופינוק. במשהד נפגשים עם משפחות אור וירקוני (ואנחנו כמובן) ונוסעים לארוחה משותפת וטעימה ביותר ביער בית קשת. הלילה גם הבנות נשארות לישון אתנו – נראה איזה טיולים אזכה לעשות איתן כשתגדלנה. הנשים – מעדיפות את המיטה בבית...
יום א 23.4, רמת ארבל
מנסים לדוג בירדן
שבת בבוקר – קימה לארוחת ממתקים לכבוד ימי ההולדת (של אתמול) וג'בטה עם גבינת עיזים מקדיתא (עבורי). רינת אוספת את הבנות, ואנו עולים להר דבורה, לתצפית על התבור, ואז מתפתלים מסביבו שעתיים ביער בית קשת, עד שסוף סוף נופלת בזכותנו הזכות לעלות עליו. לאחר כל שבועות הטיול, העליה זורמת בחלקות, ובצהריים אנו כבר למעלה. כאן אנו נפרדים מעדו ועודד שחוזרים אל "החיים האמיתיים". אנו, לעומת זאת, ממשיכים בשביל. ירידה תלולה לצומת גזית, והליכה חמה בנחל תבור. סטיה קלה לעין רכש מפגישה אותנו עם משפחה בדואית שבאה לביקור במעין הקטן. אנו יושבים קצת הצידה, בכדי לא להפריע, אך הם מיד ניגשים אלינו ומציעים לנו קצת קולה. לפני שהם הולכים הם משאירים לנו את כל הבקבוק וגם קצת אוכל, כמיטב מסורת האירוח הבדואית. מהמעין עלינו להליכה נינוחה על דרכי העפר של רמת יבניאל. צוברים גובה, אבל במתינות, ונהנים מנוף שדות החיטה הצהובים, מהתבור שמאחורינו ומהשמש ששוקעת לאטה מאחוריו. עוברים ליד עין סירין ועם חשכה מגיעים לעין אולם. שלט מבקש לשמור על הניקיון, אך עיקר הבעיה שלנו היא דווקא עם הקקי של הפרות שמכל עבר. לבסוף מצאנו מקום לארבעתנו מתחת לעץ שיזף – מזל שבחושך לא רואים יותר מדי. הצפרדעים מקרקרות באלפי קולות מאזור המעין, או כך לפחות זה נשמע. למזלנו העייפות עוזרת לנו להרדם במהירות.
יום א' בבוקר קמים לרחצה ליד המעין. בלילה חדרה חזית קרה, ואנו שוב הולכים עם רוח פראית, לכוון מצפה אלות. התבור שאתמול שלט על הנוף כמעט אינו נראה, וכשמגיעים לקצה הרמה, גם הכנרת מופיעה כדמות מעורפלת ומסתורית. במזג אויר הזה אין חשק רב מדי לעצור, ואנו פתאום מוצאים את עצמנו באפיק נחל יבנאל. שביל ישראל עובר מעל לנחל, בדרך עפר, אך הספר והלב ממליצים על שביל העובר בתוך הערוץ. אנו בוחרים בשביל בערוץ, אך כעבור כמה מאות מטרים נתקלים בסבך של פטל, סרפדים ובוץ. מאמצים ממאמצים שונים מאפשרים לנו לעבור 100 מטר ברבע שעה (או כך לפחות זה מרגיש) ואנו מוצאים נתיב מילוט חזרה אל דרך העפר שנטשנו בבוז. כפיצוי, אנו אוכלים ארוחת בוקר באחו נאה בצל אקליפטוסים, על גדת הנחל, בהמשך הדרך. מכאן אנו ממשיכים לטבילה ארוכה בירדן. האוויר התחמם, ואנו נהנים להשתכשך במים. מכאן, לארוחת צהריים במסעדת הירדנית, יום של פינוקים. ביקור קצר בבית הקברות של כנרת , עליה לעין פוריה ומשם אנו ממשיכים לצעוד מעל הכנרת. שוב חושך כשאנו מגיעים לנקודת הלינה – על גדר כפר חיטים, צמוד לצימרים. SMS של רינת מודיע לנו שהשמים הבהירים הם מצגת שווא, ושצפויה סערה רצינית. אני עוד עושה סריקה קצרה בניסיון למצוא מקומות מסתור במושב, אך אנו מחליטים לבסוף להמר, ונשארים לישון בחוץ.
יום א' בבוקר קמים לרחצה ליד המעין. בלילה חדרה חזית קרה, ואנו שוב הולכים עם רוח פראית, לכוון מצפה אלות. התבור שאתמול שלט על הנוף כמעט אינו נראה, וכשמגיעים לקצה הרמה, גם הכנרת מופיעה כדמות מעורפלת ומסתורית. במזג אויר הזה אין חשק רב מדי לעצור, ואנו פתאום מוצאים את עצמנו באפיק נחל יבנאל. שביל ישראל עובר מעל לנחל, בדרך עפר, אך הספר והלב ממליצים על שביל העובר בתוך הערוץ. אנו בוחרים בשביל בערוץ, אך כעבור כמה מאות מטרים נתקלים בסבך של פטל, סרפדים ובוץ. מאמצים ממאמצים שונים מאפשרים לנו לעבור 100 מטר ברבע שעה (או כך לפחות זה מרגיש) ואנו מוצאים נתיב מילוט חזרה אל דרך העפר שנטשנו בבוז. כפיצוי, אנו אוכלים ארוחת בוקר באחו נאה בצל אקליפטוסים, על גדת הנחל, בהמשך הדרך. מכאן אנו ממשיכים לטבילה ארוכה בירדן. האוויר התחמם, ואנו נהנים להשתכשך במים. מכאן, לארוחת צהריים במסעדת הירדנית, יום של פינוקים. ביקור קצר בבית הקברות של כנרת , עליה לעין פוריה ומשם אנו ממשיכים לצעוד מעל הכנרת. שוב חושך כשאנו מגיעים לנקודת הלינה – על גדר כפר חיטים, צמוד לצימרים. SMS של רינת מודיע לנו שהשמים הבהירים הם מצגת שווא, ושצפויה סערה רצינית. אני עוד עושה סריקה קצרה בניסיון למצוא מקומות מסתור במושב, אך אנו מחליטים לבסוף להמר, ונשארים לישון בחוץ.
יום ד' 26.4, נחל דישון
הבוקר מגיע לשמחתנו מעונן אך יבש. אנו זוכים לביקור של 3 סוסים נאים. אחד מהם מנסה לטעום את שק השינה של בן (שעודו בתוכו) אך מגורש בבושת פנים. במהרה מתחיל טפטוף קל, ואנו אורזים בזריזות ושמים פעמינו אל בית הקברות שבהמשך הדרך. רק התמקמנו בסככה שליד, וגשם זלעפות התחיל לרדת. הזדמנות לעוד שעת מנוחה וקריאה. לבסוף חלה התבהרות חלקית, ואנו יוצאים לצעוד בדרכים הבוציות אל פסגת הארבל. מטפטף פה ושם, אך לשמחתנו אנו זוכים לתצפית יפה מהפסגה ויורדים בתלילות במצוק, על יד המערות המבוצרות. במגדל אנו עוצרים להפסקת פלאפל קצרה בצומת, שמתארכת לשעתיים שלוש עקב הגשמים. לפחות נהנינו מהפלאפל. אחרי שתיים שלוש נסיונות לעזוב את המחסה הזמני, שהתבטלו עקב הגשם שהחל לרדת, החלטנו שאין ברירה וניצלנו את אחת ההפוגות בכדי סוף סוף לזוז. כמובן שכעבור חצי שעה החל שוב גשם. המשכנו ללכת בין הטיפות, עד שאלו נעשו צפופות מדי, ואז ניסינו להסתתר תחת עץ מזדמן. כשגם זה לא עזר, פתחנו את המזרון בתור מטריה. זה היה שיפור מה, אך די מהר הבנו מדוע מזרונים אינם פופולריים בתור מטריה. הגשם פסק ואנו המשכנו אל תוך נחל עמוד. הנחל עצמו היה יבש, מה שהקל על ההליכה. ליד עין עמוד שוב החל הגשם. הפעם זכינו להסתתר מתחת לבולדרים – בהחלט שיפור. זאת היתה גם הזדמנות להזכר בפעמים הרבות שישנתי במקום זה, כשהנחל היה עדיין אחד מאתרי הטיפוס המרכזיים (והחוקיים) בארץ. מכאן הדרך מתפתלת ועוברת בתוך הסבך, חוצה את הנחל, עולה, יורדת ושוב עולה על הדפנות, החלקות והבוציות. אנו נתקלים בתופעה של חרדים לרוב אשר מנצלים את החופשה לטיולים – תופעה חדשה לי.
לקראת אור אחרון שומעים פתאום רעש המולת מים, ומגיעים אל מעבר של נחל עכברה, הזורם לו בנחת. מים חומים של שיטפון, אך עדיין לא עמוקים, ואנו עוברים מעליהם בשני דילוגים. לאור מזג האוויר הקודר התכוננו לחפש מחסה באחד מיישובי הסביבה, אך הנה השביל חוצה מתחת לכביש במעביר מים רחב – 4 מטר רוחב (וגובה), המנקז אליו ערוצון קטן שבקטנים. אנו מחליטים להסתכן, ועוצרים במעביר. במקום כבר נמצאים 3 תלמידי ישיבה, המלאים כולם בבוץ מירידה לכאן בנחל עמוד עליון. מתארגנים ללינה בצידו העליון של המוביל (על זה עוד ידובר בהמשך), ובצד העליון של שיפוע התעלה (היא עשויה כך שהמים יתנקזו לצד אחד). בלילה עוד זוכים לביקור של דני ואביבה ואורית (הוריו ואחותו של ניר), המפנקים אותנו בשלל אוכל. המזג אויר גשום, אך לא היסטרי, ואנו נרדמים בנחת. ב 2 בלילה אני מתעורר פתאום עם הרגשה שאני בנחלון קטן – המעביר החל לזרום! למזלי, הרגשתי זאת בתחילת המעשה, ומיהרתי לפנות אותנו לצידו התחתון של המוביל. נחלון עליז מפכה לו בצידו האחד של המוביל, אך רוחבו כאן אינו עולה על 40 ס"מ (בצד העליון הזרימה היא לכל הרוחב). הציוד לא הספיק להתרטב, ואנו נרדמים מחדש, להמשך לילה יבש.
יום ג' – למזלנו אנו יבשים, אך כעת יורד בחוץ גשם דק הבא והולך. לאחר לבטים מסויימים אנו מחליטים בכל זאת לצאת לדרך – לפחות נלך לנחל ונראה מה מצבו. מצבו שפיר, אך יבש. הגשמים של הלילה לא יצרו זרימה, ואנו ממשיכים לעלות לאורך הנחל. במהרה השביל עולה לגדה, בכדי לעקוף קטעים קניוניים, ואנו פוסעים בזהירות על המדרגות סלע. ב 12 מתחיל הגשם להתחזק, ואנו מוצאים מחסה מתחת לעץ אלון גדול. פתרון נאה, אך לא נאה מספיק. לאחר כרבע שעה גם העץ מתחיל לדלוף, ואנו נעמדים ארבעתנו תחת יריעת הניילון של ניר. מצב זה נמשך כשעה, עד שהגשם נפסק לכמה דקות, ואנו מחליטים להמשיך. לא עוברות כמה דקות, והגשם חוזר במשנה זעף. ניר ובן מחליטים להמשיך, מכוסים בשכמיות, ואילו אני ומעין מוצאים מחסה במערה קטנטונת. כל אחד עומד על רגל אחת (המוחלפת מדי פעם ברעותה) ונשענים אחד על השני, בכדי להתחמם. לא נוח, אך לפחות נשארים יבשים! אנו מנצלים את הזמן בכדי לספור את הרווח בין הברקים והרעמים (מ 3 שניות ומעלה), ולהביט בגשם הזולג וזולג ללא הפסקה (בסך הכל כנראה ירדו מעל 100 מ"מ ב 24 שעות דנן). פתאום, לאחר שעתיים, הגשם נפסק כמעט בבת אחת, ומעלינו מופיעים פתאום שמים בהירים, ובהם שמש חמימה ומייבשת. יורדים לנחל בכדי להמשיך ללכת, והנה הוא נהפך לאשד שוצף וגועש. המים סוערים ביותר, ואנו מביטים בענפים הגדולים הנסחפים מתחתינו.
הנהר הזה נראה מסוכן מדי למעבר, ובמקום זאת אנו פורסים את התרמילים לייבוש, ומתיישבים לארוחת צהריים מאוחרת. לאחר שעה, לא ניכר שום שינוי במפלס המים, ואנו מחליטים למצוא מעקף שימנע את הצורך בחציה בזרם הסוער. לאחר עוד שעה של עליות וירידות במצוק שמעל הנחל, אנו שוב בשביל הרשמי, אך כאן הנחל כבר טיפה יותר נמוך, מאחר שעלינו מעל שני יובלים הנשפכים לעמוד. אכן יותר קל, ואנו מצליחים לעבור במים המגיעים עד גובה מותניים (של מעין) או ירכיים (שלי). מזל שביררנו עם ניר בפלאפון שהם כבר עברו לפנינו. השביל כעת מתפתל לו הלוך וחזור בין הגדות. סיפור פשוט בדרך כלל, אך כעת אנו עושים כ 6 חציות עמוקות. תחיל ה אני עם תרמיל, אחר חזרה ועזרה למעין לעבור.
לבסוף אנו בבריכות שכוי, ומכאן השביל נהיה פשוט יותר, עם גשרים מעל הנחל. לעין יקים אנו מגיעים עם דמדומים, ומחליטים לחתוך למעלה למשטרת עין תיניה, ולמיכל המצטרפת לטיול, אשר מקפיצה אותנו לחניון מירון.
לקראת אור אחרון שומעים פתאום רעש המולת מים, ומגיעים אל מעבר של נחל עכברה, הזורם לו בנחת. מים חומים של שיטפון, אך עדיין לא עמוקים, ואנו עוברים מעליהם בשני דילוגים. לאור מזג האוויר הקודר התכוננו לחפש מחסה באחד מיישובי הסביבה, אך הנה השביל חוצה מתחת לכביש במעביר מים רחב – 4 מטר רוחב (וגובה), המנקז אליו ערוצון קטן שבקטנים. אנו מחליטים להסתכן, ועוצרים במעביר. במקום כבר נמצאים 3 תלמידי ישיבה, המלאים כולם בבוץ מירידה לכאן בנחל עמוד עליון. מתארגנים ללינה בצידו העליון של המוביל (על זה עוד ידובר בהמשך), ובצד העליון של שיפוע התעלה (היא עשויה כך שהמים יתנקזו לצד אחד). בלילה עוד זוכים לביקור של דני ואביבה ואורית (הוריו ואחותו של ניר), המפנקים אותנו בשלל אוכל. המזג אויר גשום, אך לא היסטרי, ואנו נרדמים בנחת. ב 2 בלילה אני מתעורר פתאום עם הרגשה שאני בנחלון קטן – המעביר החל לזרום! למזלי, הרגשתי זאת בתחילת המעשה, ומיהרתי לפנות אותנו לצידו התחתון של המוביל. נחלון עליז מפכה לו בצידו האחד של המוביל, אך רוחבו כאן אינו עולה על 40 ס"מ (בצד העליון הזרימה היא לכל הרוחב). הציוד לא הספיק להתרטב, ואנו נרדמים מחדש, להמשך לילה יבש.
יום ג' – למזלנו אנו יבשים, אך כעת יורד בחוץ גשם דק הבא והולך. לאחר לבטים מסויימים אנו מחליטים בכל זאת לצאת לדרך – לפחות נלך לנחל ונראה מה מצבו. מצבו שפיר, אך יבש. הגשמים של הלילה לא יצרו זרימה, ואנו ממשיכים לעלות לאורך הנחל. במהרה השביל עולה לגדה, בכדי לעקוף קטעים קניוניים, ואנו פוסעים בזהירות על המדרגות סלע. ב 12 מתחיל הגשם להתחזק, ואנו מוצאים מחסה מתחת לעץ אלון גדול. פתרון נאה, אך לא נאה מספיק. לאחר כרבע שעה גם העץ מתחיל לדלוף, ואנו נעמדים ארבעתנו תחת יריעת הניילון של ניר. מצב זה נמשך כשעה, עד שהגשם נפסק לכמה דקות, ואנו מחליטים להמשיך. לא עוברות כמה דקות, והגשם חוזר במשנה זעף. ניר ובן מחליטים להמשיך, מכוסים בשכמיות, ואילו אני ומעין מוצאים מחסה במערה קטנטונת. כל אחד עומד על רגל אחת (המוחלפת מדי פעם ברעותה) ונשענים אחד על השני, בכדי להתחמם. לא נוח, אך לפחות נשארים יבשים! אנו מנצלים את הזמן בכדי לספור את הרווח בין הברקים והרעמים (מ 3 שניות ומעלה), ולהביט בגשם הזולג וזולג ללא הפסקה (בסך הכל כנראה ירדו מעל 100 מ"מ ב 24 שעות דנן). פתאום, לאחר שעתיים, הגשם נפסק כמעט בבת אחת, ומעלינו מופיעים פתאום שמים בהירים, ובהם שמש חמימה ומייבשת. יורדים לנחל בכדי להמשיך ללכת, והנה הוא נהפך לאשד שוצף וגועש. המים סוערים ביותר, ואנו מביטים בענפים הגדולים הנסחפים מתחתינו.
הנהר הזה נראה מסוכן מדי למעבר, ובמקום זאת אנו פורסים את התרמילים לייבוש, ומתיישבים לארוחת צהריים מאוחרת. לאחר שעה, לא ניכר שום שינוי במפלס המים, ואנו מחליטים למצוא מעקף שימנע את הצורך בחציה בזרם הסוער. לאחר עוד שעה של עליות וירידות במצוק שמעל הנחל, אנו שוב בשביל הרשמי, אך כאן הנחל כבר טיפה יותר נמוך, מאחר שעלינו מעל שני יובלים הנשפכים לעמוד. אכן יותר קל, ואנו מצליחים לעבור במים המגיעים עד גובה מותניים (של מעין) או ירכיים (שלי). מזל שביררנו עם ניר בפלאפון שהם כבר עברו לפנינו. השביל כעת מתפתל לו הלוך וחזור בין הגדות. סיפור פשוט בדרך כלל, אך כעת אנו עושים כ 6 חציות עמוקות. תחיל ה אני עם תרמיל, אחר חזרה ועזרה למעין לעבור.
לבסוף אנו בבריכות שכוי, ומכאן השביל נהיה פשוט יותר, עם גשרים מעל הנחל. לעין יקים אנו מגיעים עם דמדומים, ומחליטים לחתוך למעלה למשטרת עין תיניה, ולמיכל המצטרפת לטיול, אשר מקפיצה אותנו לחניון מירון.
יום ו' 28.4, דן (ומצפה אבי"ב)
יום ד' – לילה בהיר ויבש, ולמחרת אנו עולים למירון באוירה אחרת לגמרי. שמים בהירים ושמש חמימה הופכים גם את העליה התלולה לשביל קל ונוח (ביחוד עכשיו, לאחר כל כך הרבה ימי הליכה). הוברים על פני המוני תלמידי בית ספר בטיול שנתי, ועל פני לא מעט מטיילי שביל ישראל בדרכם דרומה. יש איזו סיפוק בידיעה שאנו ממש בסוף, סיפוק המהול בעצב מסויים, הנובע מהידיעה שהמסע המופלא הזה עומד להסתיים. ארוחת צהריים בחרבת חממה, ופרידה מניר ובן (עם מיכל) הממהרים להגיע לסיום מוקדם ביום ו'. לאחר ארוחה דשנה, אני ומעין ממשיכים בנחל צבעון הקסום, בינות לעצים ושרכים, ומשם לדישון הזורם לו בעליזות. ב 630 מחליטים שהגיע זמן מנוחה, ומוצאים חורשה קטנה ללון בה, על מצע רך של אורנים. חפירה של בור קטן, מציאת מספר זרדים יבשים, ובמהרה אנו מתחממים ממדורה קטנה ונהנים מהיום ההולך ונמוג.
יום ה' – יום לפני אחרון, התחושה המלווה אותנו לכל אורך היום. מעין מבקש לצאת מוקדם, בכדי להרגיש את תחושת הקימה המוקדמת, ואני קם עם זריחה למקהלה מדהימה של ציפורים מכל עבר. מעין מצטרף, אך מבקש דחיה ביציאה בכדי להשלים שעת שינה. בכל זאת, ב 630 אנו כבר ארוזים וצועדים באויר הקריר במורד הנחל, בציפיה לשמש שתופיע. סוף סוף, ב 8 מצליחה השמש לחדור מבעד לעצים ולחמם את מעמקי קניון הדישון. אנו יושבים על שפת הפלג הזורם לארוחת בוקר – ממש אוירה אירופאית. דגני בוקר עם חלב (למעין) ופיתה לי, והנה אנו שותים כוס תה, כאשר מולנו מופיעים כמה ילדים, ואתם מבוגרים, ועוד מבוגרים, ונערים, ועוד ועוד. מולנו יורדים ממושב דישון הצועדים במסע אב"י – בשביל ישראל – מבצע יפה ביותר של מטיילים לאורך שביל ישראל (בקטעים) לזכר חיילים שנפלו בלבנון. הם חולפים על פנינו בעוד אנו נהנים מכוס התה שלנו. אנו אורזים ויוצאים שוב לדרכנו.
ממשיכים במורד נחל דישון, בתוך הקניון ההולך ומעמיק. מעלינו נישאים העצים, נחל ופריחה לידנו, ומעלינו שמים כחולים. מה עוד אפשר לבקש בעולמנו? במהלך הדרך אנו נפגשים שוב עם משתתפי מסע אב"י, ומשוחחים מדי פעם עם המשתתפים השונים.. לאחר שהיינו רוב הזמן בעולמנו הפרטי במהלך ההליכה, נחמד לצעוד עם אנשים לא מוכרים לאורך כברת דרך. אולם יש לנו מרחק מוגדר לעבור, בכדי להגיע מחר לדן, וכך לאט לאט אנו משאירים את הצועדים מאחורינו, ושוב אנו לבד במרחב. ארוחת צהריים בקרן נפתלי, עם עמק החולה פרוס מתחתינו והחרמון מולנו. יושבים בצל האלונים ונהנים מהנוף. מכאן ממשיכים למצודת כ"ח, ואחר הצהריים אנו חולפים לנו בקניון העליון של נחל קדש. אפלולית וטחב בינות המצוקים שבנחל משרים אווירה קסומה. מהנחל אנו יוצאים לדרך עפר הנמשכת לארוך מצוק רמים, בתקווה להגיע לחוות "משכנות הרועים" שמוזכרת במדריך לשביל כמקום שלא רק מספק מים, אלא גם מוכר גבינות איכותיות. ליתר בטחון אני מתקשר אליהם ממצודת כ"ח לוודא שאכן יש להם גבינות. למרבה האכזבה הם עונים שהם כרגע מאד עמוסים ולא יוכלו למכור לנו גבינה. לפחות מים יש להם זמינים למטיילים צמאים. עם אור כמעט אחרון אנו מגיעים לאלה עתיקה וכבירת ממדים, המזמינה אותנו לנוח מתחתיה. אך, לפני שנעשה זאת, אנו עולים 10 דקות לחווה למלא מים. כאשר אנו מגיעים, אנו פוגשים את הבעלים, ובשיחה פנים אל פנים, הם מתרצים למכור לנו מעט גבינה, ואף מזמינים אותנו פנימה אל ביתם. השיחה מתפתחת, ולאחר כחצי שעה אנו יוצאים עמוסי גבינות ורשמים. חוזרים לאלה, ומתמקמים מתחתיה ללילה אחרון בשביל. אש קטנה מחממת את הגוף ואת הלב, ושמחה נמהלת בתוגה. סוף השביל כבר נראה באופק, ואף לפניו.
קימה מוקדמת. עדיין יום ארוך לפנינו, באם רצוננו להגיע בזמן לדן. ממשיכים לאורך מצוק רמים. ליד הרכבל אנו רואים 2 רוכבי אופניים עולים. אנו מחכים קצת, בתקווה לראות אותם בירידה התלולה, אך לאחר המתנה, המלווה בסעודת גבינות, אנו מוותרים, וממשיכים בדרכנו. עוברים בתל חי, ומעין מצטלם עם האריה ומשם יורדים לעמק. מעבר בתוך כפר ברוך, הזדחלות מתחת לשער בקצה השני של הישוב, ואנו צועדים בינות לארץ פלגי מים, נחל פה ונחל שם. הזמן חולף לו במהירות, ואנו נוכחים לדעת שתכף תסגר שמורת דן, שדרכה עובר החלק האחרון של השביל. אנו מגבירים את הקצב, ומגיעים לשער היציאה של השמורה בדיוק כשהפקחים עומדים לנעול אותו. לשמחתנו, הם מקבלים את הטיעון שצעדנו כמעט 900 ק"מ, רק כדי לראות את הדן, ומרשים לנו להכנס, למרות השעה המאוחרת. עוד טבילה קצרה במים הקרירים, והנה עברה גם הרחצה האחרונה בטיול. יוצאים מהשמורה, וממשיכים בין הפלגים הקטנים לכוון הכניסה לדן, וסוף (או שמא תחילת) השביל. היו מחשבות שונות על מפגש משפחתי, אך לבסוף החלטנו שנסיעה הלוך ושוב של שעתיים שלוש לכל כיוון זה מוגזם במקצת. אילכך רינת סידרה לנו נהג מונית (הפלאפון שלי היה כבר בסוף הבטריה). כאשר אנו נפגשים אתו בשערי דן, מתברר שהוא שומר שבת, וממהר מאד מאד לביתו שבצפת. אילכך אנו מסיימים את השביל בכמה תמונות זריזות, וממהרים לעלות על המונית, שלוקחת אותנו אל האוטו ששלי המחכה בצומת מירון. מכאן נסיעה קצרה, והנה אנו בשערי מצפה אבי"ב. בשער מחכה לנו הפתעה קטנה – חברים לרוב, שאירגנה רינת, הממטירים עלינו סוכריות, ומקבלים את פנינו בשלטי ברכה. כיף להיות בשביל, וגם כיף לחזור הביתה...
יום שישי, אנו אוכלים ארוחת ערב חגיגית אצל חברים, נהנים מהאוכל והחברה. תם ונגמר פרק השביל בחיינו, אך הטעם, נקווה, ישאר תמיד אתנו.
יום ה' – יום לפני אחרון, התחושה המלווה אותנו לכל אורך היום. מעין מבקש לצאת מוקדם, בכדי להרגיש את תחושת הקימה המוקדמת, ואני קם עם זריחה למקהלה מדהימה של ציפורים מכל עבר. מעין מצטרף, אך מבקש דחיה ביציאה בכדי להשלים שעת שינה. בכל זאת, ב 630 אנו כבר ארוזים וצועדים באויר הקריר במורד הנחל, בציפיה לשמש שתופיע. סוף סוף, ב 8 מצליחה השמש לחדור מבעד לעצים ולחמם את מעמקי קניון הדישון. אנו יושבים על שפת הפלג הזורם לארוחת בוקר – ממש אוירה אירופאית. דגני בוקר עם חלב (למעין) ופיתה לי, והנה אנו שותים כוס תה, כאשר מולנו מופיעים כמה ילדים, ואתם מבוגרים, ועוד מבוגרים, ונערים, ועוד ועוד. מולנו יורדים ממושב דישון הצועדים במסע אב"י – בשביל ישראל – מבצע יפה ביותר של מטיילים לאורך שביל ישראל (בקטעים) לזכר חיילים שנפלו בלבנון. הם חולפים על פנינו בעוד אנו נהנים מכוס התה שלנו. אנו אורזים ויוצאים שוב לדרכנו.
ממשיכים במורד נחל דישון, בתוך הקניון ההולך ומעמיק. מעלינו נישאים העצים, נחל ופריחה לידנו, ומעלינו שמים כחולים. מה עוד אפשר לבקש בעולמנו? במהלך הדרך אנו נפגשים שוב עם משתתפי מסע אב"י, ומשוחחים מדי פעם עם המשתתפים השונים.. לאחר שהיינו רוב הזמן בעולמנו הפרטי במהלך ההליכה, נחמד לצעוד עם אנשים לא מוכרים לאורך כברת דרך. אולם יש לנו מרחק מוגדר לעבור, בכדי להגיע מחר לדן, וכך לאט לאט אנו משאירים את הצועדים מאחורינו, ושוב אנו לבד במרחב. ארוחת צהריים בקרן נפתלי, עם עמק החולה פרוס מתחתינו והחרמון מולנו. יושבים בצל האלונים ונהנים מהנוף. מכאן ממשיכים למצודת כ"ח, ואחר הצהריים אנו חולפים לנו בקניון העליון של נחל קדש. אפלולית וטחב בינות המצוקים שבנחל משרים אווירה קסומה. מהנחל אנו יוצאים לדרך עפר הנמשכת לארוך מצוק רמים, בתקווה להגיע לחוות "משכנות הרועים" שמוזכרת במדריך לשביל כמקום שלא רק מספק מים, אלא גם מוכר גבינות איכותיות. ליתר בטחון אני מתקשר אליהם ממצודת כ"ח לוודא שאכן יש להם גבינות. למרבה האכזבה הם עונים שהם כרגע מאד עמוסים ולא יוכלו למכור לנו גבינה. לפחות מים יש להם זמינים למטיילים צמאים. עם אור כמעט אחרון אנו מגיעים לאלה עתיקה וכבירת ממדים, המזמינה אותנו לנוח מתחתיה. אך, לפני שנעשה זאת, אנו עולים 10 דקות לחווה למלא מים. כאשר אנו מגיעים, אנו פוגשים את הבעלים, ובשיחה פנים אל פנים, הם מתרצים למכור לנו מעט גבינה, ואף מזמינים אותנו פנימה אל ביתם. השיחה מתפתחת, ולאחר כחצי שעה אנו יוצאים עמוסי גבינות ורשמים. חוזרים לאלה, ומתמקמים מתחתיה ללילה אחרון בשביל. אש קטנה מחממת את הגוף ואת הלב, ושמחה נמהלת בתוגה. סוף השביל כבר נראה באופק, ואף לפניו.
קימה מוקדמת. עדיין יום ארוך לפנינו, באם רצוננו להגיע בזמן לדן. ממשיכים לאורך מצוק רמים. ליד הרכבל אנו רואים 2 רוכבי אופניים עולים. אנו מחכים קצת, בתקווה לראות אותם בירידה התלולה, אך לאחר המתנה, המלווה בסעודת גבינות, אנו מוותרים, וממשיכים בדרכנו. עוברים בתל חי, ומעין מצטלם עם האריה ומשם יורדים לעמק. מעבר בתוך כפר ברוך, הזדחלות מתחת לשער בקצה השני של הישוב, ואנו צועדים בינות לארץ פלגי מים, נחל פה ונחל שם. הזמן חולף לו במהירות, ואנו נוכחים לדעת שתכף תסגר שמורת דן, שדרכה עובר החלק האחרון של השביל. אנו מגבירים את הקצב, ומגיעים לשער היציאה של השמורה בדיוק כשהפקחים עומדים לנעול אותו. לשמחתנו, הם מקבלים את הטיעון שצעדנו כמעט 900 ק"מ, רק כדי לראות את הדן, ומרשים לנו להכנס, למרות השעה המאוחרת. עוד טבילה קצרה במים הקרירים, והנה עברה גם הרחצה האחרונה בטיול. יוצאים מהשמורה, וממשיכים בין הפלגים הקטנים לכוון הכניסה לדן, וסוף (או שמא תחילת) השביל. היו מחשבות שונות על מפגש משפחתי, אך לבסוף החלטנו שנסיעה הלוך ושוב של שעתיים שלוש לכל כיוון זה מוגזם במקצת. אילכך רינת סידרה לנו נהג מונית (הפלאפון שלי היה כבר בסוף הבטריה). כאשר אנו נפגשים אתו בשערי דן, מתברר שהוא שומר שבת, וממהר מאד מאד לביתו שבצפת. אילכך אנו מסיימים את השביל בכמה תמונות זריזות, וממהרים לעלות על המונית, שלוקחת אותנו אל האוטו ששלי המחכה בצומת מירון. מכאן נסיעה קצרה, והנה אנו בשערי מצפה אבי"ב. בשער מחכה לנו הפתעה קטנה – חברים לרוב, שאירגנה רינת, הממטירים עלינו סוכריות, ומקבלים את פנינו בשלטי ברכה. כיף להיות בשביל, וגם כיף לחזור הביתה...
יום שישי, אנו אוכלים ארוחת ערב חגיגית אצל חברים, נהנים מהאוכל והחברה. תם ונגמר פרק השביל בחיינו, אך הטעם, נקווה, ישאר תמיד אתנו.